אנחנו עוד נגיע לשמש. גם אם הכל נראה עכשיו חסר משמעות
ותקווה, משהו בעתיד או לפחות בציפיות, משהו עוד זוהר שם. גם
אני הייתי פעם ככה, זוהרת. גם אם את הכרטיס שלי לשמש לא אקנה
ממך, תישאר אי שם במגירות הזיכרון. הייתי נורא רוצה שתשב לידי
באוטובוס לשמש.
כן, אוטובוס, כי למרות הצפיפות וההמוניות רק באוטובוס אפשר
להגיע לשמש. ככה זה עובד.
אנשים רוצים להגיע לירח, למה זה באמת? מה יש כבר בגבינה הלבנה
הזו שם למעלה? תמיד מאיר את הלילות הכי בודדים כדי שנראה כמה
אנחנו בעצם לבד. אנשים מחפשים בו משהו שחסר להם, שאבד. רוצים
שיראה להם את הדרך הנכונה. אותי אישית הוא לא כיוון אף פעם,
לשומקום, הירח. וגם אם אהבתי אותו, זה רק לרגע או שניים וגם זה
רק בגלל שהוא יפה. הוא באמת יפה, הירח. מזמן איבדתי את המבט
המתפעל אל מול דברים יפים. אולי אחרי שהיפה מכל הראה את פרצופו
המכוער, האמיתי. אולי באמת, לא יודעת. אז מה הלאה?
אתה. כל-כך חסר לי. כמו חום שמתפשט לאט בגוף מאלכוהול או חיבוק
אוהב. כל-כך חסר. אבל היי, תראה, איכשהו אני עדיין נושמת
בלעדיך.
אתה חסר לי, כמו חמצן, כמו אהבה, אבל לעולם לא תחסר לי כפי
שחסרתי לעצמי בחורף האחרון. התגעגעתי אליי.
בגלל זה אני רוצה להגיע לשמש. יהיה חם. כל-כך חם שלא יישאר
מקום לחורפים קפואים ועצובים, או לשירים נוסטלגיים ופוצעים
ברדיו.
בשמש יהיה חם, יחלקו קרטיבים חינם וגם חיוכים, ובכלל, בשמש
תהיה מסיבה תמידית. מסיבה אל-זמנית, לנצח. נרקוד ונשתה עד
שניפול, במקום לישון נישרף בקצוות. אבל יהיה כיף, בשמש, אל
תפחדו. אולי שם המחשבות והזכרונות ממך יימחקו כלא היו.
לא יהיו לוחות זמנים בשמש, לא יהיו לא לחצים ובטח שלא אכזבות.
מקווה שנחייך הרבה בשמש, בטח יותר מכאן.
לא ראיתי אותך כמעט שבוע. חמישה ימים ושש שעות, או-קיי? אני
יודעת שברגע שנתראה שוב, למחצית השנייה, הלב שוב לא יעמוד
בפניך ואוטומטית ידפוק חזק. כל-כך חזק שכל העולם ישמע,
מצידי...
אולי בכל זאת. למרות הכל, תיקח איתי אוטובוס לשמש? נדמה לי
שהחיים הבהירו לנו שכאן אני ואתה לא רצויים. לפחות לא ביחד.
בשמש נוכל לאהוב כמה ומתי שרק נרצה, מבטיחה. אף אחד לא ייפגע
מאיתנו, לא יכעס או יתנגד... נהיה רק אני ואתה.
אני בוכה עכשיו. מסתבר שאפילו המחשבות על החיים בשמש לא מנחמות
אותי. מתעוררת בבקרים ואתה לא לצידי. בוכה. אני מנסה לחיות
בלעדיך, להמשיך את השגרה הנוראית הזו כאילו לא... אבל זה כל-כך
קשה. תבין אותי, אני מתחננת.
הבדידות כמו מחלה אוכלת בי חלקות בריאות.
אולי הפתרון הוא לא אתה. אבל עם כל יום שעובר אני מבינה יותר
ויותר שהאהבה שלי אליך, טוטאלית ככל שתהיה, גם היא לא תוכל
להביא אותנו לשמש שלנו. כך או כך, את האוטובוס של היום לשמש,
כבר פספסנו.
אבל נחש מה, מחר יום חדש, האוטובוסים מתחילים בחמש בבוקר...
אולי מחר ננסה, ביחד, להגיע? הלוואי והיית כאן עכשיו. הלוואי
והיית נשאר לתמיד.
איבדתי אמון בכולם ובהכל, רק דבר אחד נשאר בליבי יציב מאי פעם
- אנחנו עוד נגיע לשמש.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.