אני מרגיש זוג ידיים מובילות אותי. אני צועד בעיניים עצומות על
שביל הכורכר שבכניסה לבית הקברות. אני מת מפחד. נהיה כל כך קר.
אני לא יודע מה לעשות. שמעתי את הקול שדיבר מקודם חוזר ואומר:
"תושיב אותו פה". אני מתיישב ושותק. מפחד שאולי זה הפורץ, כל
הזמן רצים לי סרטים בראש, שיש לו אקדח בידיים, שהוא ירה בי.
אני חושב על אמא, על אבא ועל עומרי. הם בטח מאוד דואגים עכשיו.
אני שומע את הקול השני אומר: "מה נעשה איתו?" ואת הקול הראשון
אומר: "תעמיד אותו ונקשור אותו לעץ". כבר חשבתי שעומדים לקשור
אותי לעץ, לשרוף אותי ולברוח, כל כך פחדתי עד דמעות. העמידו
אותי, שמו לי אזיקים בשתי ידיי וקשרו אותן לענף, עיניי נשארו
עצומות. אני שומע את הקול הראשון אומר: "בוא נלך". לפתע
הפלאפון שלי מצלצל. אני שומע את הקול השני אומר לקול הראשון:
"יש בידו פלאפון, חייבים לקחת לו אותו". יד מגששת לי בכיס,
מוציאה את הפלאפון שלי. אני מרגיש חסר אונים. זהו, אף אחד כבר
לא ימצא אותי יותר. אני כלוא בתוך בית קברות נטוש בחלקה ישנה
שאף אחד לא מתקרב אליה. ולמה? הכל בגלל הסקרנות האין סופית
שלי. יוצא לי לחשוב על הרבה דברים באותו רגע. אבל, רגע, מה עם
עמית? הוא היה איתי קודם, יכול להיות שגם אותו חטפו? אני כל כך
מתוסכל, אני מתחיל לבכות. דמעותיי נספגות בכיסוי שעל עיניי.
אני חושב מה לעשות, אני מנסה את מזלי בשבירת העץ שבו אני תקוע.
אני מפחד להיתקל בעוד עץ, אבל אין לי מה להפסיד, אני כנראה
אצטרך להעביר פה את הלילה. אני לוקח תנופה, מזנק ומושך את
עצמי. רשרוש של שבר היה באותו הרגע. כן, השתחררתי! כבר בראשי
תקווה חדשה. אני מנסה להרים את שתיי ידיי שקשורות מאחורי גבי
באזיקים, כדי שאוכל להוריד את הכיסוי מעיניי, אך לשווא. לא
עזרתי לעצמי בכלום. נשארתי כלוא וחסר יכולת ראייה. תחושת
התסכול גוברת בי, אני מפחד מחיות שיבואו באמצע הלילה, מהפורץ.
אני מאשים את עצמי שגרמתי גם לחטיפה של עמית. אוי כמה שאני
שונא את עצמי באותו הרגע. אני חושב על פתרון איך להוריד את
הכיסוי מעיניי ומוצא פיתרון: עכשיו כשאינני קשור, אני אחכך את
ראשי כך שכיסוי עיניי יירד. אני מנסה אך אני מקבל דקירה חזקה
למצח, מתאכזב אך לא מוותר ומנסה שוב, ומצליח. מאושר אך מאוכזב
אני רואה רק חושך בעיניים, מחפש את פנסי הרחוב. מוצא אותם
ומתקדם בהרבה אבנים בבטן לכיוון השער. הוא כהרגלו היה סגור.
אני מביט בשעוני. השעה 22:00. זהו, האורות בחוץ כבו. אני גם לא
יכול לטפס על השער עם האזיקים. אני מתיישב לצד השער, לא מצליח
להירדם, כל הזמן חששות, פחדים, בכי, הראש מפוצץ. נרדמתי בלי
לשים לב. קורה לכם שאתם מתעוררים בגלל משהו אבל חושבים שסתם
התעוררתם? זה מה שקרה לי. התעוררתי, חשבתי שסתם. הבטתי בשעון.
עוד היה חושך והשעה הייתה 2:47 לפנות בוקר. זבוב מפריע לי באף
ושתי נמלים על רגלי. נזכר בסקייטבורד שלי, כבר שכחתי איפה הוא.
כנראה לקחו לי אותו קודם. אני מאוד מבולבל. אני שומע קולות
מתקרבים, שומע מישהו מקבל שיחה במכשיר הקשר שלו: "מצאת אותו?
רות עבור", והוא משיב: "אני נכנס לבית קברות לחפש. רות עבור".
הוא מטפס על השער ורואה אותי, אני מנסה להסתתר. אני רואה שוטר
עומד מולי עם כובע ופנס, אני מנסה לצעוק אבל לא יכול. הוא
מתרחק, עד שאני פולט שאגה קטנה. הוא מבחין בי. מתקרב לעברי,
ובינתיים בקשר: "מצאתי אותו. ליד השער של בית הקברות. רות
עבור." אני מתחיל לבכות. הוא אומר לי: "ילד, אתה לא יודע כמה
כולם דואגים לך." הוא מבקש ממני להסתובב. הוא מסתכל על האזיקים
ואומר משהו כזה: "זה אזיקים זה? מי קשר אותך ילד? זה אזיקים של
ילדים". הופתעתי. הוא מפוצץ לי את האזיקים עם אבן גדולה. אוי,
זהו השתחררתי. כמה שהתחושה טובה. אני עדיין מתנשף ובוכה, סוף
סוף יכול לנגב את הדמעות מעיניי. הוא אומר לי לבוא איתו. הוא
מכניס אותי לניידת ונוסע למקום לא מזוהה, כנראה ליציאה
מהקיבוץ. אני שוב מתחיל לחשוב דברים, שוב פחדים, כמה טראומות
ביום אחד... הגענו למקום, הכל היה חושך. יצאנו מהניידת. השוטר
פתח את הדלת וקרא לי לבוא אחריו. ואז... המשך יבוא...