עמדנו שם אחד מול השני כמו שתי בובות על חוט,
היא עם הכובע המצחיק והצבעוני, נושכת שפתיה ואני עם המבט
המבולבל על פני.
"אז מה את מציעה שאעשה?" שאלתי אותה.
"רק אל תיקח אישית", היא ענתה לי בשקט משכנע.
הסתובבתי אל האחרת.
"ומה את מציעה שאעשה?"
היא, האחרת, שתקה כמה רגעים, הורידה ראשה, המשיכה לשתוק, הרימה
ראשה, המשיכה לשתוק, הסתכלה בעיניי.
לאחר השקט פתחה את פיה הרעב, "אתה חייב לבחור" אמרה.
"לעזאזל, אני לא יודע..."
"זה לא כל כך קשה", אמרה, "תחשוב עלי ועל שני הילדים."
היא צודקת... ידעתי שהיא צודקת...
"ומה הילדים ירצו?"
הסתכלה עלי כאילו היא לא מכירה אותי, "אתה מכיר אותם, אתה יודע
מה הם היו רוצים!"
באותו הרגע הגעתי להחלטה.
הסתובבתי חזרה,
אמרתי, "את צודקת, באמת לא אקח אישית..."
"אקח משפחתית פלוס תוספות וספרייט. כמה זה הכל ביחד...?"