בפעם האחרונה שלחו עיניי, ירד לו הרגש למחתרת,
ואני עוד שומע את אימא, תהיה חזק היא אומרת.
ואני הולך, לא מסובב ראש לאחור,
שמא ישטוף המלוח את פניי, ולא אהיה כאשת לוט.

ועכשיו באת, צצת, סוס דוהר מבעד לסדק בקיר.  
נכנסתי אליך צופה בשכיות נפשך, מהלך, מלקט יגון.
את ניצני הטרוף ראיתי, טיפחתי, פיקחתי בעין טרוטה.          
ובדיוק כשחשבתי שזה בא,
התחלת לזמזם מוסיקה של תקווה.  

ואת רוצה, מבקשת לראות בי את הזמן שקפא,
רוצה להפוך את הגוש לנחלים של דם לבן.
לא יוכל סוהר הבוז להרשות את חזיון הרגש המטונף,
את מאובני ההשלמה להחיות, לדרוש לשנות.

אל תנסי לשם להגיע, החיים שם שבריריים.
לא לדלג מעל החומות, אני אצטרך לנדוד.
צפי בי בעיניים קהות מתענה מריחוק, נשקי למצחי,
אמרי שזה לא אני, ואז תלכי.