אני כולי רועדת ממש ללא שליטה, ובבטן יש לי הרגשה ממש רעה. קשה
לי לתאר פשוט רוצה להיעלם, מי רוצה להיות קיים בכלל?
מרוב הדחקות קשה לי כבר לבכות ושאני עוד מנסה בכוח גם אז הן לא
יוצאות. כל הגוף צועק עצב והדמעות עקשניות! איך אימנתי את עצמי
כל כך טוב לא לבכות? מנסה ושוב נכשלת כבר רוצה לבכות מהתסכול,
אפילו אז זה לא יוצא! עד איפה הגבול? שמצב כזה קורה לבן אדם
דמעות מתפרצות בשנייה בלי מעצורים ורק אני נאבקת אפילו
ללחלוחית. דמעה קטנה בקושי בזווית העין, לא יותר מזה במשך יותר
משנתיים! וגם אז במאמץ, מה לעזאזל? ושאני צריכה לבכות על במה
גם אז כלום לא נוזל. עכשיו במיטה שוכבת לבדי בבית, ומנסה
וחושבת אולי דמעה בודדת. ואז היא מתקרבת ועולה כמעט כבר ביציאה
ורק נשארת, ונעלמת לאחר שנייה. אני כולי כבר חנוקה ממש כמו
בבכי, רק עם עיניים יבשות. כאילו זה עניין שולי.
מנסה לבכות.