בין העצים הגבוהים,
עיניים מביטות, נועצות, חודרות, נושכות, רוצחות.
ואני לתומי, הלכתי על האבנים השבורות,
מקפץ לי מאבן אחת לשלישית, לחמישית, לעשירית.
מכה בעצמי על פספוס רגעי, רגשי ובוכה על מר גורלי.
ובעודי מתקרב לעבר הסכנה, ידיי החלו שותתות דם סמיך.
דם ורוד אשר זורם רק בעורקי נדכאים.
והעיניים בשלהן, מביטות, נועצות, חודרות, נושכות, רוצחות.
ושם היא ישבה לה, בודדה ועצובה.
דמעותיה זוהרות למרחק ואני רק חלק ממשחק.
וכשפתחה את פיה, הכול נעלם, נדם, נפרם, נרגם, נעצם.