אני נמצא בבנין ובידי בקבוק של אחד וחצי ליטר. אני ניגש לקולר
כדי למלא את הבקבוק. אחרי חצי שעה שאני כבר עומד עם האצבע על
כפתור הקולר והבקבוק רק רבע מלא והאצבע כבר מתחילה לכאוב. ואז
עשיתי את ההקבלה המדהימה לחיים שלי. התקדמתי קצת, אך זה היה
כרוך בכאב.
אך כמו שהבקבוק בסוף התמלא עד סופו, גם החיים המטרות שלי
יתמלאו עד סופם. או לפחות אני מקווה.

היום היה לי ביקור חודשי אצל הספרית. פעם זאת הייתה אמא שלי,
כיום זו איזה זקנה בלויה שמכירה את אמא שלי ומספרת אותה כל
פעם. אבל בדוגרי היא לא כ"כ נוראית, אפשר לנהל איתה שיחה.
הגעתי אליה, דפקתי בדלת, אחרי צעקת כן נכנסתי וישר ירדתי
במדרגות למרתף העינויים(כלומר..למספרה הפרטית שלה). ישר שאלתי
אותה: "מה נשמע?"
"הכל בסדר, ואיתך?"
"מצויין", עניתי.
"מצויין! אילו מילים! מה שלום אמא?"
"בסדר, כרגיל".
אחרי שניקתה קצת מהשערות שהיו מהתספורת הקודמת, הורתה לי לשבת.
בזמן שהתיישבתי שאלה:"איך אתה רוצה הפעם? קצר?"
"כן, כרגיל", עניתי. הדהים אותי שאני כל הזמן עונה כרגיל.
מצביע על חד גוניות שגרתית כזו... כאילו תמיד אני עושה אותו
דבר. כמו שלפעמים בא הדחף לעשות משהו פרוע כזה, רק ההפך.
"אז התחילו הלימודים? אתה כבר בי"ב הא?"
"כן, איך כבר הגעתי לפה, לאן נעלמו כל השנים בין לבין?"
אחרי כמה דקות שבהם היא סיפרה אותי ובו זמנית זימזמה שיר שלא
הצלחתי לקלוט מהו, ואז שאלה:"תגיד,אתה גדול לגיל שלך או קטן
לגיל שלך?"
"ת'אמת, אני כבר בן 18".
"באמת? אז בטח אתה מתגייס ישר אחרי שמסתיימים הלימודים".
"15.8", אמרתי.
"אההה, ואתה יודע למה?"
"לא ממש. חשבתי על מודיעין אולי". שכחתי לציין את עניין השנת
שירות.
כל תהליך ההסתפרות הסתיים תוך 20 דקות. שילמתי לה 40 ש"ח,
אמרתי לה תודה רבה ועליתי בחזרה למדרגות.
יצאתי מהדלת. פתאום הרגשתי את הבריזה בראשי, בניגוד למה שהיה
שנכנסתי, וחשבתי לעצמי: כמו בקבוק שמתמלא, לאט לאט.