אתמול הייתי בחתונה, לא סתם חתונה אלא חתונה של החברה הכי טובה
שלי. היא בת 21, רק בת 21 וכבר מתחתנת. אהוב ליבה כבר 4 שנים
הציעה לה לפני חודשיים, קצת אחרי יום ההולדת שלה. הם היו באמצע
ארוחה רומנטית, הוא הביט לתוך עיניה התכולות, חייך חיוך נבוך
וקצת מפוחד. היא ליטפה את ידו חייכה אליו ובחיוך היה נראה כי
היא אוהבת אותו מאוד וכי היא מוכנה. "זה עכשיו או לעולם לא",
הוא אמר לעצמו בלב, קצת ברעד. הוא פשפש בכיסו עד שנתקל בקופסה
הזעירה והוציא אותה בעדינות. הוא קם, היא לא הבינה מה קורה,
הוא נעמד מאחוריה עוטף אותה בזרועותיו ולוחש באוזנה "אני אוהבת
אותך מלאכית קטנה שלי". היא מניחה את ידה על ידיו, קמה ונושקת
לו. הוא מתכופף לעברה, רוכן ושולח את הקופסה הזעירה לעברה.
"אהובתי, אני אוהב אותך, אני רוצה אותך לעולם. אני חולם עלייך
כל לילה, מפנטז עלייך כל היום, אני רוצה אותך בחיי, רק אותך.
תתחתני איתי?" כולו רועד והוא מנסה לייצב את גופו כדי לא
ליפול, היא מתכופפת לעברו ונושקת לו בעיניים מלאות דמעות אושר,
"כן כן... אני אוהבת אותך! בטח שאתחתן איתך". החתונה נערכה כמו
שאמרתי חודשיים לאחר מכן. שעה אחר-כך כבר ידעתי שהם מאורסים.
היא צרחה לי לתוך השפורפרת באושר ואני גם נרגשת כמוה, מאחלת לה
מזל טוב, קצת עצובה כי הכל כבר לא יהיה אותו דבר, אבל שמחה
בשבילה, הם מתאימים בול.
הסתובבנו בין אלפי חנויות של שמלות כלה והסתכלנו בכל קטלוג עד
שמצאנו את השמלה המיועדת, שמלה מהממת, לא ראיתי כמותה מימי.
כאילו נתפרה במיוחד בשבילה. היא הזילה דמעות של אושר וחיבקה
אותי. גם האולם נבחר בקפידה, גן אירועים גדול ויפה עם חופה
בעמצע הבריכה עם מפל מאחור ומלא עצים ושיחי ורדים מהממים.
יום החתונה הגיע. לבשתי את שמלת השושבינה היפה שלי, בצבע ורוד
בהיר כיין, שמלת משי חלקה עם מחשוף נדיב. אספתי את חברתי
ונסענו יחד למספרה. היא לא האמינה שזה קורה ובכתה ורעדה כל
הזמן. עשו לשתינו תסרוקות יפות ועיצבו את ציפורנינו. היא לבשה
את השמלה היפה וחיכינו לידיד שלה שיאסוף אותנו לאולם. הוא בא
כעבור כמה דקות חיבק את שתינו וגם הוא רעד מעט. נכנסנו למכונית
מתרגשות מאוד ורועדות. החבר שלה כבר חיכה שם בחדר ההמתנה, היה
אסור לו לראות אותה לפני החופה, זה מביא מזל רע. האורחים
הגיעו, המשפחה נעמדה בכניסה לאולם, נרגשת, גם אני הייתי
ביניהם.
כשכל האורחים הגיעו התחילה החופה. תחילה החתן עלה לחופה, כולו
רועד ומתרגש, בקושי עולה את המדרגות. אחריו באה הכלה, יפה
מתמיד, זוהרת ונוצצת, משולבת יד ביד עם אביה. אני כמובן
מאחורה, לא פחות נרגשת ממנה. מרחוק היא רואה את בעלה לעתיד
מסתכל בתדהמה וכמעט בוכה מאושר. מחייך אלייה חיוך גדול והיא
מחזירה לו בחיוך גדול עוד יותר ובטיפת דמעות. היא עולה לאט
ואני אחריה. הטקס מתחיל וכל העניין של הרב והטבעת. הכוס נשברת
והם מתחבקים ומתנשקים וכולם מוחאים כפיים, גם אני מוחאת ומנגבת
כמה דמעות של אושר.
הריקודים מתחילים והאורחים אוכלים, אני בצד מרגישה לא שייכת,
כי אני לא מכירה אף אחד מלבד חברתי. יושבת בצד ובוהה בשניהם,
חבוקים, מאושרים ורוקדים כשעיניהם נוצצות. קנאה החלה להתפשט
בי, גם אני רוצה להיות מאושרת ככה. שנייה לאחר משאלתי הונחה לי
יד על הכתף "בא לך לרקוד איתי?", זה היה אדיר, בן דודה של
חברתי. הוא נראה ממש טוב, במיוחד בבגדים הללו. חייכתי אליו
והושטתי לו את ידי. רקדנו יחד הרבה, חבוקים ומאושרים כמו חברתי
ובעלה. מזווית העין ראיתי אותה מסתכלת עלינו וקורצת לי. חייכתי
אלייה ובליבי קיוויתי שאני הבאה בתור.