-                                    אגורפוביה        
         
היא הלמה ברגליה במדרכה.

"צלי!" מישהו צעק מעבר לכביש. "חבצלת!"
כפות רגליה הנעולות סנדלים שטוחים כאבו, אבל דווקא ההרהורים
נטולי המילים סחטו טיפות חמוצות בזוויות עיניה.

"חבצלת, חכי דקה!"

שמש אפורה וחולה שקעה בשמי אובך חרדליים.

קול התנשפות חמה דגדג את עורפה.
"צלי!" יד נשלחה אל כתפה. "הי, לאן את בורחת?"
"אני לא חבצלת" רצתה לומר אבל רק הסתובבה אל הפנים השוקקים אלי
פגישה שכזאת.

"אויש, אני מצטער..." אמר מול עיניה ואפה הדומעים.
"זה בסדר." אמרה והצטערה גם היא. הכל היה יכול להיות פשוט כמו
פרח לבן וריחני, המשיר זרעי פחם על חולות זהב מול ים כחול.
חשק מתגעגע ומתוק חבק אותה.
להיות בים עכשיו.
מתחת לגלים.

שתי דמעות מביכות נספגו בחולצתה, האחת נשרה מעינה הימנית,
השנייה מאפה. היא קינחה אותו בתוך ממחטת נייר דביקה משימוש.
"עשית כאן שלולית." הוא אמר, "כמה אפשר לבכות?"
"זה המזג אוויר." היא שפשפה את עיניה שהאדימו. אחר כך חייכה.
"לא ניסיתי להתחיל איתך. אני מתחיל עם בחורות רק לפי הספר,
ובספר לא רשומה אף מילה על חבצלת."
שתיקה.
"חבצלת היא חברה שלי לשעבר. ממזמן. ממש חמודה וגם יק..." הוא
השתתק שוב ואחר כך הושיט לה יד רכה, אבל גדולה וחמה. "אבי
גוזלי, נעים מאוד."

הוא נראה כמו באלו הדוב.

"נעים מאוד גם לי."
"אז איך קוראים לך?"

הוא חייך והיא חייכה. "גוזלי"  היה שם נפלא לדוב-איש רך כפות.
אז אולי ברגע זה יתחיל מכאן משהו רך? למה לא? דברים טובים,
דברים רעים - הכל בא בשלשות. הנה מספר אחת:

"רבתי עם החברה הכי טובה שלי. בגלל זה הדמעות. Sorry. אתה יודע
איך זה, דברים רעים באים בשלשות, וזהו מספר אחת."
הוא הקשיב בשקט מחויך. אפשר להמשיך?
"היא לא יצאה מהבית מזמן, כבר כמה שנים, והיום היא יצאה פעם
ראשונה, כי היא היתה צריכה להתאשפז."

חיוכו התכווץ.
"ואז היא נסעה נגד הכיוון ברחוב שלה ושוטר תפס אותה. זה מספר
שלוש. מעכשיו זה מתחיל להיות מצחיק."

"כן." הוא שילב ידיים על חזהו כממתין.
"היא אמרה לשוטר שהשינויים בסדרי התנועה קרו בזמן שהיא היתה
בבית. ביציאה מהחניה הפרטית שלה אין אף תמרור שמראה שהרחוב חד
סטרי.
אז הוא התאהב בה."

"את עובדת עלי?"
"כן, אבל לא בהכל."
"והיא התאהבה בו גם?"
"מה רע בזה? לא רצית אף פעם להיות שוטר תנועה, כשהיית ילד?"
"אמרתי שרע? שאלתי אם היא התאהבה."
"יתכן."
"והיא לא אושפזה?"
"אכן, לא."
"את לא אוהבת אותה במיוחד."
"לא חשבתי על זה, אבל במחשבה שנייה בהחלט קורה שאני מפנטזת על
חברה-הכי-טובה אחרת."

לא היא, אלא אני היא זו שאמורה לצלול אל צללי וילונות ולרפרף
בין רפאי-שטיחים ולשלות קליפות אשליה שקופות מפינות מאובקות
ושכוחות, וללכת לאיבוד בג'ונגל הפיליפיני הירקרק שבין קפלי
הסדינים כמו חייל יפני שלא ידע שהמלחמה נגמרה.
אני ולא היא.
אבל כמו עש במנורה, אני נחבטת בענייני דיומא מסנוורים בלובנם.


"מה, באמת?"
"לא."
"לא, מה?"
"לא באמת."

המדרכה השתתקה תחת כפות רגליה. רק עכשיו, כשכבר החשיך, הבחינה
שהוא מחזיק בשמאלו טלפון.

"תגיד, גוזלי, היית באמצע שיחה?"
"את פותחת בחקירה נגדית?"
"שיחה עם איזושהי חבצלת חוף?"
"סתם משהו בענייני חובה ואהבה."
"אמרו לך פעם שאתה דומה לבאלו?"
"באלו מוצק ושרירי? כן."
"כן, מה?"
"כן מiגלי. בואי, נצטוויתי להביאך לכפר של בני אדם."