הבשר, העשן והדיאט קולה תוססים, החומוס מצהיב ומקריש לאיטו על
שולחן הפלסטיק וגם אני.
תמיד אחרי מפגשים משפחתיים אצל אחי כואב לי הלב בבטן.
בזמן האחרון אני משוכנעת יותר ויותר שכל הסובבים אותי מטורפים.
מטורפים מוחצנים, מטורפים מופנמים. מטורפים.
לא!
"משוכנעת" היא מילה שאינה הולמת.
אולי "חשה".
האחים שלי ואחותי, הם הישראליאנה הממנגלת בהתגלמותה. זאת
אומרת, יש עליהם את הפוזה הזאת שהם כאילו עמך, אבל בעצם הם לא.
בחירוק שיניים הם נהנים מהחומוס, מקלפים מעליהם בייסורים את
המהוגנות הכל שנתית ועוטים תחפושת אחרת, שזורה בשיער גוף
נאנדרתלי.
"נעמי!" קרא לי דני, זה אחי שבביתו התארחנו, ומשרתיו
התאילנדיים עוטי הצחורים, הם שעמדו עלינו לשרתנו בהצגת
התיאטרון הזו.
למרות התחפושת הנאנדרתלית הוא נמנע מלומר: "נעמי, תרימי ת'תחת
שלך מהנדנדה ותזיזי ת'עצמך הנה." אלא רק:
"נעמי, הזר של תומר מתפרק, תביאי ת'חמוצים."
אני האחות הצעירה והיתומה, ונוהגים בי כפי שנוהגים מאז ומתמיד
באחים צעירים, משפיטים אותי. אני עורכת את השולחן, מפנה את
האשפה, קולעת את הזר של חתן יום ההולדת ומביאה את החמוצים
שנשכחו במטבח.
התאילנדים נשלפו לכאן מן השדות רק כדי לשמש כניצבים בסרט
המתחולל בראשה של אשת אחי. כשמביטים בעיניה של איריס, אפשר
לראות שם נצנוץ ירקרק, אלו הן מדשאות הגולף האינסופיות.
בעיני רוחה היא רואה את הכדור המתגלגל לגומה, את הבגדים
הלבנים, את השמשיות המצלות על ראשיהם המסורקים של אורחיה.
גם אני מרגישה כבסרט תקופתי.
היכן הילדות שלי? העולם המופלא?
ימי ההולדת של ילדותי רחוקים מאוד מיום ההולדת הזה, מן האחוזה
הקולוניאליסטית של דני ומן הפועלים התאילנדיים בתחפושת. נקיפת
מצפון כבדה וכואבת מזיזה אותי באי שקט בכיסא. אני צופה בלבד
בסרט הזה. אינני משתתפת.
"נעמי!"
מעברה השני של המדשאה ישב יוני ליד הסבא הנהדר שלו.
יעקב הוא ישיש נשוא פנים, אין דרך מתאימה יותר לתאר את פני
האבן שלו ואת שיערו הכסוף, המבליח מדי פעם הבזקי אור
ג'ינג'יים. הוא מתגורר בשכונה הייקית של נהריה, ומשם הגיעו,
יוני והוא, ברכבת. כך גם נחזיר אותו הביתה, שלוש שעות פלוס
מינוס עם שתי החלפות באמצע.
אני אוהבת רכבות, במיוחד רכבות לילה. אני חושבת "קרון שינה"
ומיד נפרשים בתוכי מרחבי חוצלארץ עצומים.
"בואי קצת הנה." סימן יוני בימינו, אבל זה בלתי אפשרי. כרבולת
משי ג'ינג'י חום התרפקה עלי, וידיה משחו אותי בעסיס נקניקיות
ומעט חומוס. תומר בן השנתיים הוא אחייני המתוק ביותר. כיף לי
להישאר אתו על הספסל המתנדנד, ולהעמיד פנים עסוקים. עם תומר
אני יכולה להרהיב עוז, להישיר מבט בעיניה הכועסות של איריס ולא
להביא את החמוצים.
ענף אחד מתלכסן מזה דורות במשפחה, וחוט שני אדום שיער עובר בו
בין סבא יעקב ליוני ולתומר. זהו הענף שבו אני אוחזת. אלו הם
אנשים כלבבי.
"היי, אייג'נט נעמי." לחש קולו של יוני באוזני לאחר שחצה את
המדשאה והתגנב ובא מאחורי. הוא פרע את שער ראשו של תומר וגירש
אותו בטפיחה סחבקית על ישבנו. "שמעתי שמתנהלת כאן שיחה ערה על
ווילונות, תריסים וונציאניים, צבעי שיער לא מסרטנים והשוואת
מחירים לאיפור קבוע בין מכון רונית לבין סלון יונית. למה את לא
מתערבבת, קצת מינגלינג? מה יש? את רוצה שיחשפו את הכיסוי
שלך?"
הגבר שלי.
יוני ואני קשורים בעבותות, אבל לא קשר דם מחבר אותנו.
נדהמנו כשמצאנו בתיבת הדואר שתי הזמנות לאותה חתונה, של דני,
אחי, עב"ל איריס, בת דודה רחוקה של יוני. מאז אנחנו בני דודים
in law, ותומר הקטן הוא קרוב משפחה משותף שלנו. זה כיף, כמו
ילד משותף, ואני מוצאת קווים לדמותו של יוני בפניו של תומר
ובפסים הג'ינג'יים בשיערו.
"גוויה מאופרת בטכס אשכבה קתולי", אמרתי כשהתיישב לצדי, חבק את
כתפי והדף את הנדנדה ברגליו.
"את מרגישה כמו גוויה? אפשר לחלוק לך חסד נקרופילי אחרון?"
הבטתי באיריס.
היא נראית כמו גולם בפקעת.
עיניה תלויות באמה.
היא בשנות השלושים שלה ואם לילד, אבל היא עצמה טרם נולדה, פגית
עוברית עטופה בקורי אמא שלה.
לפעמים אני קוראת לה פגי.
"פגי. היא קליפה ריקה. כאן נוהגים בה מנהג מהדרין. לא סתם
משכיבים אותה בארון, אלא מושיבים אותה ליד השולחן לסעודה
אחרונה וחולקים לה כבוד אחרון של חי."
"את מתכוונת לאיריס? זו צורת הסתכלות קיצונית."
"תמיד כשאני מגיעה לפגישות משפחתיות בא לי לצרוח. יש להם תפיסת
עולם כל כך היררכית. איריס יודעת היטב מאיזה תחת השמש זורחת,
היא יודעת שחזון אחרית הימים הבורגני שלה אכן יתגשם, ושאותי
צריך 'להעמיד במקום'."
"היא רודה בך? היא עצמה מריונטה, ואמא שלה מושכת בחוטים. זה
תמיד היה ככה."
"רודה בי? אני לא נעלבת. זה לא משהו אישי. בעיני זו מודעות
שטרם בקעה מהביצה ותפיסת עולם של עבד, אנא, דרוך על ראשי, ואני
בתורי אדרוך על ראשיהם של אחרים. היא מדקלמת תפקיד, זה לא
אמיתי, ולא רק היא קליפה ריקה, אלא כולם. הסתכל סביב."
הוא חייך.
"בא לך לשתות? היי סוק..."
המלצר התקרב אל יוני בחיוך.
"שתי לימונדות."
הוא הושיט ליוני ולי שתי כוסות ששוליהן מעוטרים סוכר, ושמשיה
ירוקה נעוצה בפלח לימון בתוכן.
"תודה סוק."
"לכל התאילנדים קוראים סוק", אמר.
"הגזמת, אתה לא מכיר אותו, זה כמו לקרוא לו בiי."
"דיברתי אתו לפני שהגיעו האורחים." הוא לגם מהלמון גראס וצמצם
עיניים בקריצה כפולה. "אמרתי לו שקוראים לי יוני, הוא אמר לי
שקוראים לו סוק. ידעת שהוא למד כלכלה? באוניברסיטה הפתוחה של
תאילנד. היו לו גם תוכניות ללמוד מנהל עסקים לתואר שני
באוניברסיטת בנגקוק, אבל הדבר לא הסתייע."
לגמתי בשתיקה מהמשקה.
מה אתה אומר, יוני?
יש לי דעות קדומות?
מתחת לקליפת הזיקית הסדוקה של אייג'נט נעמי מסתתרת ביקורתיות
אינסופית כמעט, ומתחתיה ביקורת עצמית אינסופית כמעט.
אני לא שבויה בקונוונציות.
אני לא שבויה בקונספציות.
הו, אני כן.
אבל מתחת לכל אני טובלת בסלחנות סטואית, המתרסקת שוב ושוב ככל
שמופע האימים מתגבר. שום דבר אנושי אינו זר, אבל מרתיח.
"זו משפחה מגוחכת, יוני. דמויות מוקצנות וליצניות, שלא היו
עוברות בשום מחזה, אולי רק בקומדיה דה לה שמאטע. עלי זה לא
אומר כלום, אני רק צופה מן הצד. הבט בהם ואחר כך בי לפני שאתה
חורץ משפט."
"נעמי'לה", אמה של פגי שעטה לעברי.
"זו ברוריה", לחש לי יוני, "אל תשכחי. זו ברוריה, הסבתא של
תומר."
"אני יודעת."
ברוריה התקרבה אלינו.
"מה נשמע, מר זמירי הצעיר? למה ההורים לא הגיעו? לך לסבא יעקב,
הוא מרגיש בודד. בואי, נעמי, שבי קצת בעזרת נשים. ראית את
הוילונות החדשים שאיריס קנתה?"
עוד לא אמרנו שלום היום.
נושקתי ונשקתי חזרה על לחיה של ברוריה.
ועוד פעם מהצד השני.
זה מבלבל אותי, כי יש אנשים שאצלם זה מאסט, ויש שיגיבו
בילדותיות מנגבת לחיים כמוני.
"מאיר יגיד כמה מילים אחרי הארוחה..." ברוריה כעכעה בגרונה.
חייכתי רבע חיוך כדי לרמוז לה שנרמזתי, שנאום של בעלה, במיוחד
כאשר הוא גולש לראשי פרקים עתירי שבחים עצמיים של אוטוביוגרפיה
עתידית, עלול להיות מיותר ביום ההולדת של נכדו בן השנתיים.
היא לא נרמזה.
"... אז בואי, כדאי שנמהר. היא תלתה אותם בקומה שנייה."
דרך הווילון השקוף שבקומה השנייה ראיתי את תומר חבוק בזרועותיו
של יוני, ליד סבא יעקב. יוני אמר משהו לסבו, וזה הביט אל חלון
הקומה השנייה. נופפתי לו. איריס ודני התקוטטו בשקט מאחורי
הבוגנוויליה. מיקי, אחי השני, היה שרוי בעיצומה של תחרות
גיהוקים מונחית בירה עם בעלה של רותי, אחותי.
"כל השבוע הם עובדים קשה." ברוריה מיששה את בד הוילון, והביטה
בי מהצד, כמחפשת אישור. "מותר להם להתפרק. תראי את אחיך, אפשר
להכיר אותו? כזה בחור עדין, ועכשיו הוא נראה כמו איש מערות."
איריס ודני סיימו לריב. דני התרחק לכיוונם של המגהקים, והיא
נותרה מאחורי הבוגנוויליה. אפילו ממרחקי הקומה השנייה יכולתי
לראות את פניה נמתחים כמעט עד סדיקה.
"קשה לאיריסי," ברוריה אמרה. "היא לוקחת עכשיו כדורים. לא
קל..." היא השתתקה.
איריס התפוגגה לאיטה.
"לכי, לכי ליוני שלך." ברוריה התאמצה לחייך. "גם דוד יעקב ישמח
לחברה נשית."
"רק מאיר מתחיל עם הנאומים שלו," אמר סבא יעקב, "וכבר הראש
מתחיל להתנדנד. פתאום כולם שמים לב שאני בן תשעים."
"אתה בן תשעים, סבא?" שאל יוני.
"ואתה בן עשרים ושמונה. עוד לא יצאתי לפנסיה כשנולדת. אני זוכר
שצלצלו למשרד להודיע לי שנולדת." הוא ליטף את שיערו של תומר.
"תגיד, יוני, למה אני צריך לסמוך על תורשה אלכסונית ולראות את
הגנים שלי רק בקטנצ'יק הזה? מה את אומרת, נעמי?"
"ששש!" נשפה ברוריה. "דוד יעקב! מאיר מדבר עכשיו."
"זה בסדר מבחינתי", לחשתי, "זה יוני שלא רוצה, אני חושבת שיש
לו מישהי מהצד."
יוני החווה תנועת ביטול בידו.
"לא חשוב," אמר יעקב, "ממי הוא יוליד את הילדים שלו, העיקר
שיהיו שלו."
הוא שמע מצוין את לחישתי, אבל העדיף להרעים בקולו ככבד שמיעה.
ברוריה הסתובבה בזעם, אך נתקלה במבט האבן של יעקב. מאיר הפסיק
את נאומו, השפיל עיניו ארצה כנפגע וכעכע בגרונו. איש לא צחקק.
"נעמי!" ברוריה לפתה את ידי ונמנעה מלהביט בעיניו של יעקב:
"תשגיחי על דוד יעקב. הוא לא צלול."
הוא היה צלול כקרח. מעודי לא שמעתי אדם בגילו מדבר על גנים
ותורשה אלכסונית. לא הייתי בטוחה שיש דבר כזה, אבל יעקב נראה
בטוח.
"תורשה אלכסונית?" שאלתי את יוני בלחש.
"הוא מתכוון לכך שתומר איננו צאצא שלו, אבל הם חולקים מטען
ג'ינג'יות משותף", אמר יוני בשקט. "הוא די מבין, כי בזה הוא
התעסק כל חייו. את יודעת שיעקב זמירי היה בכיר במוסד. הם ניסו
לשבט את בן גוריון."
"מה?"
"אחר כך", אמר יוני, "עכשיו תקשיבי לנאום."
אחר כך.
ישבנו בצל הצאלון. שלכת-פרחים אדמונית נימרה את קרחת הדשא,
ושורשים עבים התרוממו מהאדמה. סבא יעקב אמר שהשיבוט הוא שטות,
אבל זה נכון שהוא מתעניין מאוד בגנטיקה. לכל מי שחי בכדור הזה
במחציתה הראשונה של המאה העשרים היו סיבות טובות להתעניין
בגנטיקה.
"לא כל מי שחי בכדור הזה," אמרתי באנחה, "אתה מתכוון לבני אדם.
רק בני אדם עשו בגנטיקה שימוש רצחני."
"אבל לא רק בני האדם היו קרבנותיה", אמר יעקב.
"אולי את מדברת קצת גרמנית?" שאל יעקב אחר כך.
"לא."
"המילה הראשונה ששמעתי מאמי היתה zug. רכבת.
את המילה השנייה שמעתי כשהייתי בן עשרים וארבע.
'Tod', אמא שלי אמרה, 'מוות'.
מעולם כמעט לא שמעתי אותה מדברת.
כשעבדה בחנות הציפורים של משפחתי, הייתה משוחחת מעט עם באי
החנות, אך מעולם לא הרבתה במילים. אתי כמעט לא דיברה מעולם.
המשפטים הבודדים שהוחלפו בינינו כללו תמיד את המילה ההיא,
zug.
היא בעצם התכוונה לחשמלית, שבה הייתי נוסע כל יום לבית הספר,
אבל התקשתה להגות אותה. StraSenbahnwagen היא מילה בת כלאיים
המורכבת, כנפוץ בשפה הגרמנית, מכמה מילים שאוגדו יחד.
במקומה השתמשה ב-zug הקצרה והחותכת כצליפת שוט. רק אותה לא
הצליחה לומר ללא מילים, ואני הבנתי:
'יעקב, אל תשכח לרדת מהרכבת.'
כשרצתה לשוחח שיחה של ממש, הייתה מתבוננת בי. האור סביב היה
מאפיל, ואני התחלתי לראות. ילד כפרי שכמוני, שמעולם לא חזה
בהצגת ראינוע או קולנוע, היה חוזה, מעשה שבשגרה, בתמונות ענק
צבעוניות שהוקרנו על מסך בירכתי מוחו.
עכשיו היא אמרה 'מוות', ולא ראיתי דבר, אבל הרחתי משהו. היה לו
ריח מתוק מחליא. ריח של שרפה.
מאז שהייתי ילד משכתי מבטים תמהים. לעתים הייתי מגיע לבית הספר
כשקצה הכותונת מציץ מחגורת המכנסיים, בחורף ובקיץ הגעתי לפעמים
יחף. החורף קר בדיסלדורף, אבל אני הייתי עיוור לקור, חסין
בפניו. למי שהיטיב להתבונן, ברור היה שאינני רגיל בלבישת
בגדים.
אחי, יוהאן, למד בכיתתי. היינו קשורים מאוד זה לזה, והמורים
וגם התלמידים טעו בינינו. הילדים קראו לנו 'התאומים נכטיגאל'
ומעולם לא שיחקו איתנו.
היינו תאומים, אך לא דמינו כלל זה לזה. לא היינו מאותו אב.
שנינו נהרינו יחד ברחמה של אמנו, שהייתה קשורה באותו זמן עם
שלושה גברים. זרעו של יעקב נכטיגאל הפרה אותה בערב הפסחא 1912,
וזרעו של יוהאן נכטיגאל שחה בתוכה בבוקר המחרת, אחרי סעודת
החג.
הגבר השלישי, הנס נכטיגאל, חגג את הפסחא עם אשתו האחרת. האביב
הוא תקופת הייחום, אבל אשתו האחרת של הנס הקדימה את אמנו
בפשיקת רגליה ובהצגת ערוותה הוורודה והלוהטת לפניו. כך, למרות
שאמי רצתה מאוד שלישיית בנים משלושת אהוביה, היינו לבסוף רק
שניים, יוהאן ואני. זרעו של אבי חדר לאמי ראשון, אבל דווקא
יוהאן, הוא שיצא לעולם ראשון.
אפשר להבין שלא דמינו ביותר זה לזה, אך בעיניהם של אזרחי
דיסלדורף נראו בני משפחתי והמשפחות הקרובות לנו זהים זה לזה
לחלוטין. היינו גבוהים מהם וחסונים יותר, לכולנו פנים גדולים,
אף ארוך וסנטר קטן וסלעי. גם שיערנו האדום והעור הבהיר והמנומש
הבדילו בינינו לשאר האוכלוסייה הבהירה אך ההטרוגנית של האזור.
רק אדומי השיער שביניהם היו קרובים לנו בדרך כלשהי.
ידענו זאת.
גם בין אדומי השיער לבין עצמם הייתה כרותה ברית חרישית, כמעט
על סף התודעה, ברית של אדומי שיער."
הוא לא יהודי.
גוי.
המילה הזו טעונה הרבה מעבר למשקלה האמיתי.
מפליא שזה מפריע לי. מעולם לא חשבתי שזה יכול להפריע לי.
הוא גרמני?
זה לא כמו להיות רוסי
או פפואני
או בורמזי.
זה לא בסדר, אבל קשה לי לחוש אהדה לילד או נער או בחור גרמני
בין שתי מלחמות עולם, אפילו יהיה הג'ינג'י המתוק בעולם.
"שנים רבות שרר בוז הדדי בין אזרחי דיסלדורף ובינינו.
אנחנו קראנו להם 'ארוכי הרגל', ולמרות השוני החיצוני ביניהם,
ראינו את כולם כמקשה אחת. הם כינו אותנו 'אנשי היערות'.
לפרנסתם שימשו אנשינו כיערנים. מרביתם של שטחי היער בצפון
הריין בוראו, אמנם, לפני עידנים, אבל חלקות גדולות למדי נותרו
פה ושם.
כינו אותנו גם 'זמירים', נכטיגאלן.
היינו מומחים בציד זמירים, שנמכרו בכלובי פח ברחבת השוק של
דיסלדורף. אמרו שאנשי היער עוסקים בכשפים, שכן לא רק הזמירים,
אלא גם חיות היער האחרות היו נופלות מהופנטות לרגלינו. לעומת
זאת, ידידו הטוב ביותר של האדם סלד מאיתנו. הוא היה אויבנו
הגדול ביותר. כשאחי ואני היינו יורדים מתחנת החשמלית הקרובה
לבית הספר, היו כלבי הסביבה מחרישים את האוזניים בנביחותיהם.
יוהאן אף ננשך ברגלו, כשניסה פעם להתקרב לאחד הכלבים כפי
שנהגנו להתקרב לארנבונים ולסנאים ביער.
ב-1937, כשנתיים לפני פלישת גרמניה לפולין, הייתי בן עשרים
וארבע, וגיליתי שהעולם משתנה.
רוב רובם של אנשינו, ובכללם בני משפחתי, כבר לא התגוררו ביער,
אך שמנו, 'נכטיגאל', נותר כשהיה וכך גם המוניטין שלנו כאנשים
שאינם מן היישוב, אבל עם עלותו של היטלר לשלטון הפכו אנשי
היערות, שהיו קודם בחזקת נסבלים בלבד, למופת. לני ריפנשטאל
וצוות הצלמים שלה לא הותירו מייל אחד לא מצולם בחלקות הישנות.
הבקתות הנטושות ומערות הקבורה שבו לחיים על המסך הגדול.
גבלס כינה אותנו 'אנשי בראשית', בריות טהורות ושתקניות,
שהתרבות היהודו-נוצרית פסחה עליהם ולא הפכה את הנשים לגברים
ואת הגברים לצללים. כישרוננו לשוחח עם בעלי חיים ולגשר על פני
מיילים רבים בקשר תמונות טלפתי נשגב מבינתם של 'ארוכי הרגל',
והם רתמו אותו לגלגלי השיניים של המאמץ המלחמתי."
"זוכרת את נכטיגאל, הנאצי עם הציפורן הארוכה, המורעלת
מ'הספורטאים הצעירים'?" אמר יוני "הנה הוא לפניך, אחרי שעברת
את שמו ל'זמירי', מחווה לאבנר כרמלי."
"יוני, זה לא מ..." אמרתי והפה שלי התייבש. אולי החוורתי.
"סבא לא היה מהרעים, נעמי, חייל פשוט בצבא הגרמני. אל תעשי
עניין, הוא לא היה מהחולירות האלה בגסטאפו או באס.אס..."
יעקב לא עפעף. הוא רק שלח ביוני מבט אבן.
האי נחת מבשיל
הבטן שלי מתכווצת.
כיצד יתכן אחרת?
הוא סוג של נכטיגאל.
האדם הנכטיגאלי.
אל אדם.
כיצד מכל הארצות שבעולם בחר להסתתר דווקא כאן, בארץ שבה חיים
קרבנותיו. כיצד פרש היצור הזה קורים במשפחתי, כיצד הגיע צאצאו
אל חיי ואל מיטתי. הנימה המבודחת בקולו של יוני הבעיתה אותי,
כל ניסיון שלו למצוא מסילות ללבי יידון לכישלון.
"אני מצטערת", אמרתי, "אני חושבת שאלך מכאן עכשיו."
נורא רציתי להקיא. קמתי ויצאתי מצל הצאלון אל השמש, והאפלולית
האחים גרימית התבהרה פתאום. אפילו צהבהבות החומוס המקריש
בצלחות, נראתה עכשיו כמו קרן שמש.
"את חיוורת, נעמי, מה קרה?" שאלה ברוריה, "יעקב הפחיד אותך עם
סיפורי הגבורה שלו?"
"אני נכנסת לנוח בחדר של תומר."
אולי אשאר כאן הלילה? אני יכולה לעזור לטפל בתומר, להשכיב אותו
לישון, לעשות לו בייביסיטר, אחר כך אוכל לעבור למיקי ואחר כך
לרותי. ילדיה של רותי, אחותי, כבר גדולים ולא אצטרך להשגיח על
איש, שם אתבודד בערבים ואחשוב על יוני.
היכן העבותות?
יוני צחק כשאמר "נכטיגאל". הצחוק ממרק ומזכך ומלבין את השחור
משחור. לאחר חמש שנים של אהבת נצח נעלם הגבר של חיי, בן הברית
שלי, מאחורי מסך של צחוק.
סיפורו של יעקב היה בליל גוזמאות מינכהויזניות, במיוחד ייחום
הפסחא, שנראה כלקוח מסרט של הנשיונל ג'יאוגרפיק, כך גם לידת
התאומים לשני אבות שונים, המזהים איש איש את ילדו.
למה סיפר לי? אולי בחן אותי. אני צריכה לגלות את האמת החבויה,
והאמת הייתה פשוטה כמו תחת ורוד ולוהט של בבונית מיוחמת. יעקב
היה חייל גרמני.
פשוט כמו עצם בגרון.
"אבל זה לא נכון, נעמי," אמר יעקב, "האמת נתקעת בגרון, אבל היא
לא פשוטה."
הוא בא התיישב לידי.
"כל מה שסיפרתי נכון, ואת האדם הראשון, שלו אני מספר הכל.
אפילו יוני לא שמע הכל."
המבטא הגרמני שלו בלט. קודם בכלל לא שמתי לב.
"לא האמנתי לאף מילה." לא הסרתי ממנו את מבטי.
הסלולארי שלי נתחב בכיס. תרתי אחריו באצבעות קדחתניות מבלי
להוריד את מבטי. החזית הייתה שקטה, העורף רגש. ישיש בן תשעים
ישב מולי, והבטן שלי נבחשה באימה.
"זו אמת. את רוצה להתקשר למשטרה?" הוא הושיט לי טלפון. זה היה
הסלולארי שלי.
"רק אני ואתה והאמת הלא פשוטה", אמרתי בחיוך עקום. רציתי שיוני
יהיה לידי.
"יוני פה", אמר יעקב, "הוא במסדרון, נמשיך מהיכן שהפסקנו?"
"גם אני רוצה לשמוע, מעולם לא שמעתי את ההמשך", אמר יוני. הוא
עמד בפתח, גבוה מסבו. עיניו היו אדומות. "אני יודע שהפריע לך
שצחקתי. זו הדרך שלי, נעמי. לא מנסה להלבין דבר, אבל קשה לי
לעכל את האפלולית של סיפורי סבא יחד עם האור הבהיר כאן."
"נמשיך ב-zug," אמרתי, "יש לנו נסיעה ארוכה."
"אחי יוהאן הוצב בגרניקה, בחבל הבסקים שבספרד. את תוצאותיו
ההרסניות של הקשר הטלפתי בינינו אפשר לראות ב'גרניקה' של
פיקאסו, שכן אני הוצבתי בבסיס הטייסת שמחקה את גרניקה מעל פני
האדמה. הם השתמשו בנו כבמכשירי קשר חיים. העניין בגרניקה דיכא
אותי. לא ציפיתי שכך יסתיים. הייתי מוכן לשרת את המולדת וידעתי
שכזו היא המלחמה, אבל התמונות ששיגר אחי אל אחורי ראשי היו
הופכות קיבה. שנינו הרגשנו שהבסקים הם אנשים כמונו.
בספרד אבדו לי עקבותיו של יוהאן.
גם לא היה לי כל קשר עם משפחתי. הוצבתי במערב אוסטריה ולבסוף
נשלחתי להולנד. זמן קצר לאחר שהגעתי שינו להקות עצומות של
חסידות את תקופת הנדידה שלהן ואת מסלולה והתאבדו אל תוך
מנועיהם של מטוסי האויב. מאוחר יותר, במפרץ סודה בכרתים,
השתמשתי בכישורי כדי לאמן דולפינים בהטמנת מוקשים, ואז הגיע
אביב 1942.
כבר אמרתי שארוכי הרגל ראו בנו מקשה אחת, תימהונית ואדומת
שיער.
כך התייחסנו גם אנו אליהם.
פרנץ, שותפי לחדר מזה שנתיים, שם לב לכך. הוא אמר לי פעם. 'איך
זה, יעקב, שאינך מבחין בין השחורים בכרתים לבין ההולנדים?
ההולנדים הם אנשים משלנו. השחורים הם 'פיליסטר', פלישתים, חסרי
תרבות.'
אמנם הבחנתי היטב בין כל החיילים ביחידות שאליהן הסתפחתי, כפי
שבילדותי יכולתי להבחין בין פרצופיהם של התלמידים בכיתתי
בדיסלדורף או של הקונים הקבועים בחנות. הבחנתי בין פרטים, אבל
הייתי עיוור להבדלים בין קבוצות.
כילד לא ראיתי מכנה משותף שהבדיל את התלמידים היהודים בכיתתי
מן התלמידים הנוצרים. הוצבתי בארצות אירופיות שונות לחלוטין,
אבל לא ראיתי כל הבדל בין אנשי כרתים לבין ההולנדים. ראיתי כל
אחד מהם כפרט, אבל שייכותו של כל פרט לתת קבוצה, יהודים,
גרמנים, כרתיים או הולנדים, נשגבה מבינתי. כולם היו ארוכי
רגל.
זו הייתה מלחמתם של ארוכי הרגל.
הנכטיגאלן לא נלחמו מעולם, לא היה בכך כל צורך. מרבית המריבות
נובעות מהסתרה, ואנחנו לא הסתרנו דבר זה מזה, כיוון שלא יכולנו
להסתיר. אנשינו משוללים כמעט לחלוטין יכולת לשנות את הבעת
פניהם, אבל ארוכי הרגל שפניהם גמישים משתמשים ביכולתם זו דווקא
כדי להסתיר ולא כדי לגלות. רק בקרנבלים שלהם, בנשפי התחפושות,
הם לובשים ארשת קבועה, פני מסכה. רק כך הם מגלים את טיבם
האמיתי.
לא הסתרנו מזון, לא הסתרנו אהבה ותשוקה, לא סבלנו מקור, ולכן
לא לבשנו בגדים, לא הסתרנו דבר. איש לא עסק במקצוע מסוים, לאיש
לא היה ידע עדיף על איש אחר. חלקנו את חוכמתנו במשותף. בחלקו
האחורי של ראשנו היינו מדברים זה עם זה, ושם ראינו זה את זה
ללא כל חציצה. אפילו להתייחדות של בני זוג לא הייתה כל משמעות,
ולכן לא הייתה התייחדות. לא הייתה אהבה מחוץ למסגרת הנישואים,
כיוון שלא הייתה מסגרת. טכסי הנישואין נערכו, כי ארוכי הרגל לא
היו רואים בעין יפה את מנהגינו החופשיים, אבל לא הייתה להם כל
משמעות. לא ניתן היה להסתיר, לא את הרגשות ולא את מימושם.
בחלקו האחורי של ראשנו שכן גם זיכרוננו המשותף.
חייתי בכרתים, גן עדן של פרחי אביב, והריח, שעלה באפי באביב
42', היה דומה מאוד לריח שפעפע ממאגר הזיכרונות השבטי. ריח
המילה שאותה לא הצליחה אמא לומר בשפת התמונות שלנו ונזקקה
לגרמנית הקצרה והחותכת.
Tod.
האביב חלף והקיץ הגיע. עמדתי על שפת הים והרגשתי שאני עומד
להתעלף. חמש שנים חלפו מהפצצת גרניקה, ובאפי עלתה צחנת מוות
רחוקה, שהתערבבה בצליפת השוט הארוכה של המילה הקצרה zug.
הרחק מן המקום שבו הייתי שמעתי אותן מתקרבות שמעתי אותן
מתרחקות. שקשוק הרכבות כמעט הטריף אותי, ולאחר חמש שנים של
שתיקה ראיתי את קולו של אחי.
האורות הואפלו סביב, אבל מסך הקולנוע באחורי ראשי נותר ריק. זה
היה יוהאן, אבל הוא שתק.
'יעקב.'
התמונות הופיעו מעומעמות, כמו אצל מישהו הנתון במצוקה גדולה,
עד כי אינו מסוגל לדבר.
'להתחבא. מקום קריר. מערה. מים. לברוח, יעקב.'
עשרות אלפי שנים חלפו לנגד עיני במהירות כזו עד שראשי התחיל
לכאוב. ארוכי הרגל ולהקות כלביהם מגיעים מדרום. הם מעטים, חסרי
דעת וחסרי ישע, אולי ילמדו מהכלבים כיצד להקה צריכה לפעול יחד.
אנחנו רבים, חזקים וחכמים מהם. לעולם לא יצליחו לרשת אותנו.
'ארוכי הרגל חזרו להכות בנו. ריח מוות.'
את המילה 'מוות' אמר יוהאן בגרמנית.
גם הוא לא הצליח לומר אותה בשפתנו. שמעתי אותה ממרחק, מתערבלת
בשקשוק הרכבות.
האור נדלק במסך שבראשי, ואני ראיתי את יוהאן, כפות למיטה צרה
ומנורה חזקה מאירה את אחורי ראשו. אדם עמד מאחוריו, לבוש בחלוק
לבן. עיניו היו חומות, והוא הביט בי וחייך חיוך נעים. רק שנים
מאוחר יותר, לאחר שהמלחמה הסתיימה, ראיתי באלבום המבוקשים את
חיוכו של יוזף מנגלה.
'אתה יעקב נכטיגאל? אח תאום מאב אחר? יוהאן סיפר לי עליך.
לקחתי בחשבון את האפשרות שיזהיר אותך, אבל אעשה כל מאמץ להיפגש
אתך. זה מעניין מאוד.
לרוע מזלכם הובאה לידיעת הפיהרר תגלית פרהיסטורית נשכחת. בעמק
נאנדר, נאנדר תל, ליד דיסלדורף, נמצאו לפני כחמישים שנה
שרידים, שזוהו כדמוי-אדם קדום, האדם הנאנדרתלי.
גבלס חשב שאתם על אנושיים. הוא לא יכול היה לתאר לעצמו שאתם
צאצאיהם של אותם פראים, שאינכם בני אנוש כלל.
אני זוקף לזכותי, ואני גאה בכך עד מאוד, את מציאת הקשר בין
שרידי העבר לבין צאצאיהם בהווה. אחדים מכם עוררו את סקרנותי
האנתרופולוגית, וכשהעליתי אותם על שולחן הניתוחים לא נותר מקום
לספק. עדיין לא בחנתי ראשים.'
הוא נטל עט בידו וסימן נקודה במרכז קרקפתו המגולחת של יוהאן.
'אתה יודע, הר נכטיגאל, מתוך השונות עולה הדמיון. אם
הנאנדרתלים ובני האדם הם גזעים שונים ומובחנים כל כך זה מזה,
קצרה הדרך להסקה שמין האדם הוא הומוגני וכי בתוכו אין כל הבדל
גזעי בין יהודים, צוענים, סלאבים, שחורים, סינים וארים.
זוהי מכת מוות לתורת הגזע. יותר מכך, ביני לבינך אני מוכן
להודות שאב קדמון משותף לשני השבטים. אחים אנחנו, ואין ספק
שמקורו של השיער האדמוני הוא אצלכם, ולפיכך שיערם האדום של
האירופיים, ארים ויהודים כאחד, מקורו ב'מישלינג', הכלאה. דווקא
האפריקאים ובני המזרח היו נקיים מן המישלינג.
כמה מביך.
הפיהרר רתח, הר נכטיגאל. הוא רצה להשמיד את כולכם בשעתיים,
אינכם רבים כל כך, אבל ברובכם נעשה שימוש במאמץ המלחמתי. עתה
איננו זקוקים לכם עוד. יכולת ההצפנה והקידוד שלנו התפתחה כל
כך, עד כי איננו נזקקים לכישורים על חושיים. להקות החסידות
משובשות היטב והדולפינים מאומנים כהלכה. אנו נפרדים לשלום, הר
נכטיגאל, אבל במהרה ניפגש.'
'כבר השמדתם אותנו פעם אחת', אמרתי לו.
אמרתי לו עוד משהו.
כבר בגרניקה השתמשו בנו כבמכשירי שידור וקליטה, ובכל זאת לא
הייתי בטוח שהוא יכול לשמוע אותי. הוא הרים אלי עיניים וחייך,
וחיוכו יכול היה להשתמע לשתי פנים. יד המנתח היציבה שלו סיימה
לשרטט עיגול מדויק סביב גולגלתו של יוהאן, ואז כבה האור.
ידעתי שנותרתי לבד, האחרון מבני מיני. האור כבה, ובעולם כולו
לא נותר שריד לבני השבט שלי, למעט בני הכלאיים, שאותם יכולתי
לזהות לפי שערם האדום. זכרתי גם את הבאסקים. מתוך הקרבה העמוקה
שחשתי כלפיהם ברור היה לי כי הם מאנשינו. לא הייתי זקוק
להוכחות, אם כי עשרות שנים מאוחר יותר שמחתי לגלות כי ארוכי
הרגל מצאו שגם הבאסקים וגם אדומי השיער קשורים בקשר אמיץ ומוכח
אל בני עמי.
מדוע לא הייתי זקוק להוכחות?
אצל ארוכי הרגל ירד מסך בין ההיסטוריה לפרהיסטוריה, מסך של
הסתרה. הם אינם זוכרים את עצמם. בשום ספר היסטוריה לא תיפרשנה
תולדותיהם מאז ומתמיד. ההיסטוריה נמשכת כמה אלפי שנים בודדות,
אבל ארוכי הרגל קיימים כבר מאה וחמישים אלף שנה, ובני עמי אף
יותר מכך. ארוכי הרגל יושבים בקצהו של קרחון תולדותיהם. הם
אינם רוצים ואינם מסוגלים לקשור את חייהם בהווה לעברם המשותף.
לא כן בני עמי. זיכרוננו המשותף היה שקוף ונקי. ידענו היטב
הכל, ועתה ידעתי היטב שנותרתי לבד, אבל לא הצלחתי להרגיש דבר.
המחשבה נותרה צלולה, אבל מסך ירד והסתיר אותה מן הלב. ישנם
דברים, שאותם הלב מתקשה לעכל, והוא שולח איתותי מצוקה לגוף.
פתאום היה לי חם. חם כל כך עד שראשי בער וכאב, התקשיתי לראות,
ונשימתי הייתה כבדה. הזיעה זלגה לאורך גבי ומצחי.
תמיד הייתי רגיש במקצת לחום. נהגתי להסתובב על חוף המפרץ לבוש
בחליפת רחצה בלבד. בני הצפון היינו מדורי דורות, ובניגוד
לארוכי הרגל הסתגלניים, שהגיעו מאפריקה, עלינו הכביד אפילו
הקיץ האירופי. לכן נהגנו להתהלך ללא בגדים. אבל עתה, כשעלו בי
זיכרונות מוות, התגברה הרגישות, והכאב הלם בראשי.
אין זה מקומי. כמו אבותי עלי להסתתר במקום קריר יותר.
בהארה של רגע ידעתי מה עלי לעשות.
איש לא יאמין לי שחמישה חודשים שחיתי עם להקת הדולפינים
המאומנים שלי. ידעתי לאן אני רוצה להגיע, והם ששו להשביע את
רצוני. המים נשאו אותי אל מטרתי, ובו בזמן שימשו מפלט מהחום.
לא מיהרתי להגיע אל החוף. כשהאיום יוסר ממני, גם החום יפריע
פחות. אז אוכל לעגון.
בתחילה הקפנו את האי אל צדו הדרומי. אמנם שהיתי בקרבת החוף,
אבל לא יכולתי לעלות עליו לעתים קרובות ולהצטייד במזון. כרתים
משופעת במטעים, הם עמדו פרוצים בכפרים שננטשו במלחמה, אבל
הטיפוס התלול מהחוף אל כפרי ההר הוא כמעט בלתי אפשרי. ניזונתי
מגניבות קטנות, היכן שניתן היה לעשות זאת, ובהדרגה הרגלתי את
עצמי לדיאטה של דגים חיים. הדבר היחיד שלקחתי מן החוף היה
מימיה גדולה למדי, שאליה חיברתי מצוף קטן.
הדולפינים שלי אומנו לזהות כל כלי שיט בקרבתם, וחציית הים עד
חופי לוב ארכה עשרה ימים. כשצללו שחיתי. לעתים צפתי על הגב,
הרשיתי לעצמי לנמנם מתוך ביטחון גמור שדבר לא יקרה לי.
הדולפינים מעולם לא התרחקו יותר מדי. אני זוכר שחלמתי שכל
היצורים החיים מסתדרים זוגות זוגות וחוזרים אל הים, אל המרק
הראשוני שממנו יצאנו כולנו. זה היה חלום מוחשי כל כך, עד כי
התעוררתי מסילון שהתיז עלי פיל אפריקאי ענק שירד עם זוגתו אל
המים.
יוהאן, חברי הטוב ביותר בלהקה, טפח בזנבו על פני. הוא הביא לי
דג.
בכל יום הקפדתי לשתות שש לגימות מן המימייה, בוקר, צהריים
וערב. כששכחתי, הייתה פרדריקה, אמו של יוהאן ואמי המאמצת,
הודפת בחרטומה את מצוף המימייה. לעתים הרשתה לי לינוק ממנה.
יוהאן כבר היה דולפין בוגר, אבל אחיו הקטן היה עדיין
גור-דולפינים שטרם נגמל, ופרדריקה שפעה חלב חם ומתוק עד
להפתיע.
היעד שלי היה רחוק מהחזית, בחופיו הצפון מזרחיים של הים
התיכון. כשהגענו לחוף הלובי הימרתי וירדתי להצטייד. קיוויתי
שדובר גרמנית לבוש בגד ים, לא ימשוך תשומת לב רבה מדי באזור
החוף הכבוש על ידי הגרמנים. שרירי החזקים, שהשתרגו אחרי ימים
רבים של שחייה, הועילו לי כשחדרתי למטבח הבסיס הקרוב דרך
החלון. גם אני שירתתי תקופה קצרה כטבח, כאשר הוצבתי באוסטריה.
במנגנון הגרמני המסודר היה המטבח, ובפרט ארון הבירה של הטבח
הראשי, עיר מקלט למעשי קונדס ואי סדר יחסי. מדי טבח מצאתי ללא
קושי, ואיש לא שאל אותי לשמי. כמו לכל הטבחים הזוטרים קראו לי
'פריקדל', כדור בשר.
השלמתי את תזונתי בירקות ובפירות ושתיתי הרבה מים. לא נגעתי
בבירה. לאחר שלושה ימים לקחתי מימיה גדולה אף יותר מזו ששירתה
אותי עד כה, המצוף היה גדול דיו כדי שלא תכביד עלי. עתה שחינו
בקרבת החוף. חלפנו על פני אלכסנדריה, ואז חליתי.
החום הפנימי, שהתפוגג אך לא נעלם, התגבר. דולפינים אינם ישנים
לעולם, והם נשאו אותי על גבם במשך חמש יממות רצופות. חברים
אחדים בלהקה צללו לצוד דגים ואחר כך התחלפו עם חבריהם. כמעט
תמיד רכבתי על גבו של אחי, יוהאן, וכשנשא אותי יום אחד, קרוב
לזמן השקיעה, התפוגגה לפתע הבערה, ואני התחלתי לבכות. יוהאן
העביר אותי אל גבה של פרדריקה וליטף אותי בחרטומו. הם נשאו
אותי קרוב מאוד לחופי תל אביב.
מעולם לא חשבתי שתיתכן בדידות גדולה יותר, מעולם לא חשבתי
שתיתכן שמחה גדולה משמחת החופים של תל אביב. החוף נצץ במים
כחולים ובחול זהוב ובססגוניות שמשיות ובגדי ים ואנשים המטיילים
על החוף. חודש נובמבר הגיע, תחילת החורף באירופה, ואילו כאן
חגג סוף הקיץ.
מאוחר יותר התברר לי כי היו אלה הימים שלאחר קרב אל עלמיין,
וכי הסכנה מדרום הוסרה לאחר ימים רבים של חרדה, אבל באותו זמן
נראה לי הכל משונה. צחנת המוות של אירופה לא הורגשה כאן. האם
רגשותיהם של ארוכי הרגל קהו? הם לא חשו בצערם של ארוכי הרגל
שמעבר לים. כל כך תמים הייתי אז, עיוור לחלוקות המשנה, לקבוצות
ולתת קבוצות. כולם היו ארוכי רגל. עדיין לא היו יהודים.
אחר כך כבר ידעתי.
תרמתי את כישורי לארוכי הרגל היושבים בציון. התגייסתי לשירות
הידיעות של ההגנה, ולאחר קום המדינה שירתתי במוסד. יוני סיפר
לך שניסינו לשבט את בן גוריון. זו הייתה בדיחה פנימית של שליחי
המוסד לברזיל, של ציידי הנאצים."
כבר החלפנו שתי רכבות. בקרון הרכבת השלישית, הנוסעת מחיפה
לנהריה ישבנו רק שלושתנו. יוני, מיוגע מן היום הארוך, ניסה
להשתרע על אחד הספסלים. הוא זע ונע על מושב הפלסטיק, ולא מצא
מנוח. הרגשתי אותו, הרגשתי את האגרוף המתקמץ בבטנו, את מתח
הסיפור שאיננו מאפשר לו להרפות.
"את יודעת, נעמי, כמה מלחמות מסתתרות מתחת לפני השטח? כמה
תשוקות מדוכאות? כמה קנאות קטנות בלחם ובמים ובמערת המגורים של
האחר? זהו הדבר שמפריע לך, לכן את מרגישה זרה בתוך משפחתך. הם
מסתירים מעצמם את עצמם, התחפושת היא עורם השני וכשהם משילים
אחת, מיד יעטו על עצמם אחרת. אינם אומרים לעצמם את האמת
ומותחים מסך, שעליו מוקרנות כל תשוקותיהם החבויות. אותו מסך
קולנוע המסתיר ומגלה בעת ובעונה אחת. בגללו את מרגישה מתחזה,
או מוקפת מטורפים, בגללו יוני קורא לך "אייג'נט נעמי". הם
מקיפים את עצמם בטכסים ובמנהגים ובחוקים ובחוקים לא כתובים,
המגלים ומסתירים בו זמנית את המסתתר מאחוריהם, את הרצון
האמיתי.
כמה חזק רצונו של כל אחד מהם לשמור על רכושו בחזקתו מבלי לוותר
על הנאתו מתשוקתם של האחרים לזכות ברכוש זה. כמה חזק רצונם בכל
מקום ובכל זמן להימצא במקום אחר.
ארוכי הרגל החלושים שרדו בגלל ידידותם עם הכלב ובגלל מהותה צרת
האופקים, המתחסדת, המוגבלת אבל השורדת של נפשם. זו מהות שבה
הפרט נדרס על ידי שרירות לבו של הכלל, אבל ללא הכלל לא יוכלו
הפרטים להגיע לחוף מבטחים.
הטבע אינו הוגן. ארוכי הרגל שרדו, ואנחנו, הראויים יותר,
הושמדנו עד האחרון שבנו. מעולם לא בייתנו בעלי חיים, להבדיל
מארוכי הרגל, לא היינו זקוקים לדבר. הסתגלנו באופן מושלם
לעולם, העולם ביית אותנו, וביות זה היה בעוכרינו. לפתע השתנה
הכל, והשלמות הפכה למום.
אולי פעם יתהפך הגלגל. אולי דרכנו תתברר כדרך הנכונה. אולי
אסור להסתיר, אסור להסתתר מאחורי קליפת זיקית ויש דברים שאותם
יש לדעת גם אם הם סמויים מהעין? אולי מכם, נעמי ויוני, יקום
דור חדש?
יוני סיפר לי מה אמרת על טכס האשכבה.
זה מעניין, בברזיל נוהגים כך. פעם, באמצע שנות השבעים, השתתפתי
בטכס כזה, שלא נראה לי מטופש יותר מטכסיהם האחרים של ארוכי
הרגל. את גוויית המת הושיבו אל שולחן המשפחה. הוא היה מאופר
באופן מושלם ומעורר חלחלה, ולחייו היו כל כך רעננות עד כי נראה
חי יותר מן האורחים. כאורח הכבוד הושבתי לידו, אבל למרות
נוכחותו מלאת העוצמה של המת הייתה דעתי מוסחת.
באותו ביקור בברזיל, הייתי קרוב ביותר ללכידתו של הדובדבן
שבקצפת.
ואז נקראתי לטלפון.
הטלפון היה בחוץ, בסניף הדואר המקומי, בניין קטן המשקיף אל בית
המשפחה האבלה. דרך החלון של משרד הדואר יכולתי לראות את ראש
המשפחה המסב במותו עם כל יקיריו אל שולחן ערוך.
קירבתי את אפרכסת-הטלפון אל אוזני.
'הר נכטיגאל,' קולו היה זהה לקול שהדהד בראשי לפני למעלה
משלושים שנה. 'לא כך תכננתי שניפגש, ואינני נוהג לעשות דברים
באופן ספונטאני.'
עכשיו יכולתי להיות בטוח שהוא שומע.
''כבר השמדתם אותנו פעם אחת', אמרתי, 'לפני ארבעים אלף שנה
השמדתם כמעט את כולנו. רק מעטים נותרו, חבויים במערות נאנדר.
לשם לא הגעתם. היינו רבים מכם, חזקים וחכמים מכם ונוצחנו. לפני
דורות רבים התחלתם להשמיד זה את זה. קשה לנבא מי ישרוד.'
'אתה חוזר על דבריך, הר נכטיגאל, בדיוק מילים אלה שמעתי ממך
לפני למעלה משלושים שנה."
|
