ליל חג, מפה לבנה
סביב השולחן מסבה משפחה.
קול שמחה וצחוקים,
שירי חג, מזמורים.
סעודת חג לפניהם פרושה,
תחושת השתייכות,
עם הרבה אהבה.

אך יש גם בתים אחרים.
אחדים, המה רק חדרים,
שאינם מעטים.
אור חיוור, אנשים בודדים
שולחן ריק, בלי נרות,לבדם.
חוגגים ביגון עצבותם.
פני עצמם נפולות,
מה חרושים הקמטים,
עמוקות עיניהם הכבויות.
כה כמהים לחברה,
לתחושה,למגע, לטיפה.
אך אין מי שמופיע,
ואין מי שמביא מתנה.

כך עוברים ימיהם,
וקודרים עוד יותר,
לילותיהם.
אלוהים לא שומע,
אלוהים לא מגיב.
האינך אליהם
יכול להקשיב?
האמנם אין כל דרך
להכניס קצת שמחה
ללבות אבודים,
להוציאם, לו מעט קט
מיגונם?