יד ביד הם צועדים, שתי דמויות ילדים קטנות בשביל המרוצף.
משמאלם חומת אבן גסה ומימינם בנייני דירות גבוהים עטויים אבן
ירושלמית. בשעת בוקר מוקדמת זו, כשהשמש עוד נמוכה בשמיים,
העצים מטילים צללים ארוכים ושחורים על השביל שלפניהם. הצללים
אופפים גם את פניהם של הבניינים, מעמיקים את חטטיהם ומשווים
להם מראה כבד וקר.
נשימותיהם הקצרות מעמיקות לעתים כתגובה לניחוחות הפריחה
הנעימים הממלאים כפעם בפעם את נחיריהם. עם כל צעד קטן וקצר שהם
פוסעים משתנה ניגונם של הריחות, פעם זהו ריחו המתוק והכבד של
עץ הגויאבה אשר נותן את הטון ופעם ריחו הרענן של עץ הלימון
ובצעד שלאחריו כבר משתלב בסימפוניה ריחה המלטף והמפתה של
היערה. עכשיו, כשצועדים הם כך לבדם, הדרך המוכרת פתאום נראית
זרה ומלאה בהתפצלויות מטעות ומאיימות. הם מביטים זה בזה
ומחזקים את לחיצת ידם, לשאוב מעט אומץ האחד מהשני ולהניס את
החשש שמנסה להזדחל ללבבם. הוא כבר עבר את גיל חמש ואילו לה
מלאו ארבע שנים ושישה חודשים. בגילה הרך משמעות רבה להם, לאותם
שישה חודשים, לכן מתעקשת היא וטורחת ומציינת אותם תמיד עת עונה
היא בגאווה לכל מי ששואל "אני בת ארבע וחצי" וקולה גבוה ומאנפף
מעט.
ריחה של היערה חלף ועתה עולים הילד והילדה במדרגות, ריחם החריף
של שיחי הרוזמרין הגדלים לצידן ממלא את האויר ומחריש את
הריחות האחרים. סורגי הברזל האפורים מבצבצים כבר בקצה הגרם
הארוך, מדרגה אחת ועוד אחת והנה הדרך נפתחת אל שאונו של הרחוב
הראשי וריחות הרוזמרין מתערבבים בריח אגזוזים ומעט מרירות של
שתן וביוב.

הם נעמדים במקומם בקצה המדרגות, ממצמצים בעיניהם כמקיצים
מההזיה שהטילו בהם ריחות הפריחה אל המציאות הצורבת של ריחות
הרחוב החריפים, ורגליהם הקצרות מסרבות להמשיך ולצעוד נוכח
הספקות הממלאים את לבם. מבטם נפגש והם מחליטים בשתיקה כי אם
הגיעו עד כה עליהם להמשיך, ומתחילים שוב לפסוע, קרובים זה לזה,
אל תוך הרחבה, ידיהם המיוזעות נאחזות בכח זו בזו. הם מפלסים את
דרכם בהמון שממלא את הרחבה, מנווטים דרכם כסומים אל מול חומת
האדם העוטפת אותם ולמרות הבלבול, אומץ ממלא את לבם, שכן חשים
הם בלבם שהיעד קרוב. סיבוב ועוד סיבוב, דחיפה מימין, דחיפה
משמאל והאומץ כבר מאיים לעזוב אותו. ערפל הדמעות מתחיל לעלות
בעיניו והוא משתתק וקופא על עומדו, מנסה להשליט את כל כוח
רצונו לעצור מפל הדמעות שמאיים לגלוש מעיניו, אך היא, שלא
איבדה את תושייתה, מזהה את הדלת ומושכת בידו בכח ובבטחון, מנחה
אותו החוצה מן הרחוב והמשבר אל עבר יעדם. יחד הם מפלסים דרכם
בנחישות אל הדלת הכחולה, הודפים אותה בכובד משקלם וזו נדחקת
פנימה בכבדות ואז נטרקת מאחוריהם בנקישה מתכתית, אוטמת אותם מן
העולם שבחוץ. בהקלה עצומה שואפים הם פנימה שאיפה עמוקה ומלאה
בריחות תה וביסקוויטים. בחיוך נתלשות הידיים הקטנות זו מזו והם
נפרדים, כל אחד לדרכו. היא לדלת השמאלית של גן רינה והוא לדלת
הימנית של גן דליה.
 
לא סיפור מדהים של אומץ וגבורה, לא הרפתקה מרתקת וגם לא סיפור
אהבה מרגש, סתם סיפור על שני ילדים שהוריהם הודיעו להם בוקר
אחד כי כבר גדולים הם ולכן הולכים הם לגן לבדם. באותו היום חשו
כאילו לנצח לא ימש זכרונו של טקס הבגרות מלבם, אך כפרוס השנים
התמונות היטשטשו והצבעים דהו כך שהיום מת הזיכרון. מת אך לא
לחלוטין, משום שלרגעים קצרים באביב, עת ריחות הפריחה ממלאים את
אויר הלילה בניחוחם המשכר, עולה הזיית ילדות רחוקה אשר טעמה לא
ברור אך ריחה כריח הדרך אל הגן.

http://stage.co.il/Stories/374935