ואנחנו שותקים
מסתכלים,מחרישים.
בולעים כל בדותה,
מכבדים יריקה.

הם בכנסת יושבים
נואמים, נוהמים.
לעיתים מתנפלים
מחרפים, מגדפים.

בסלון מול מרקע
ילד קט ותמונה.
לא מבין, אך לומד
איך בדיוק זה עובד.

ומזה לאביו, לאימו, לאחיו
ועובר לרחוב,
לשכונה,
למשחק ילדים בגינה.

ובגיל העשרה, סתם כך
הוא ושתיים במטווח
סכינים, על קרבן
מזדמן המסכן, שנטבח.

כן,כמובן, לא רק כנסת,
היא מירב הדוגמא.
הרחוב, הכבישים,
אלימות מול נשים.

פה מילה, שם מילה,
נאבדה השליטה.
שגעון של שנייה
כאוס, אפוקליפסה, אימה.

צעקת התמים לבדה, אבודה.
בלי קולם של כולם שאכפת,
זה המסר, כקודמיו,
ישכח כחלום ב א ס פ מ י א.