הרופא המדומה אמר - שאצלה "זו פרפוזיציה מולדת
ולא נטייה נרכשת לטעויות סיסטמטיות
ולפיכך, המצב מסוכן, גם לה וגם לי" וש
"בתור חבר טוב", הוא מציע לי - לעזוב.
המינוח המלוטש הרשים אותי, או שבעצם הביך, אז
שתקתי, אבל תהיתי איך זה שחבר
יכול ובכזו קלות לומר לי ש
הדבר הטוב ביותר שקרה לי
הוא דבר שעלי לעזוב.
גם האחות עמדה לצידו,
נו, מטופשת, ועיניה בוהות,
שיער ג'ינג'י מתלחש
על כתפיים נעריות. ואת, את יודעת? רציתי לצעוק.
אך שתקתי, כי מי אני ומה אני
מול "פרפוזיציה מולדת"
ומה אני מבין בנטיות נרכשות.
אבל גם נשארתי, כי אצלי זה בסדר
להאמין לאותה אחת שקל לאהוב.

מסגרת אדומה למשקפיים כבדות מדי
ושיער בלונדיני ארוך,
ריח סיגריות ובושם,
וגם שפתיים נושכות.

אחרי חודשיים סיפרתי
שהלכתי להתייעץ ברופא,
והיא, שאותו מכירה, אותי ניחמה, שזה בסדר,
שזה נכון לעשות
ושהוא, אני יודע,  מדבר הרבה שטויות.

זמן צילצל לי בדלת,
וגיחך בספרו חדשות.
ואיך לא ידעת, אמר הרופא,
איך לא שמעת,
אמרה האחות.