ככל שהתקרבנו להר מספר האנשים התרבה. בהתחלה זה היה איש אחד,
אחר כך הם היו שניים, אחר כך עשרה, וככל שהתקרבנו יותר ויותר
זה נהפך למאות, ואחר כך אלפים. לכולם היו תרמיליםעל הגב ומטרה
אחת. אנחנו היינו ממש ממש מסוקרנים ולכן האצנו את צעדינו
והתחלנו להידחף בין ההמונים, הלכנו בימים וישנו בלילות.
בסופו של דבר הגענו לרגע לו כל כך ציפינו, הגענו למרגלות ההר.
ידענו שהטיפוס יהיה קשה וידענו שאף אחד עדיין לא הצליח להגיע
לפסגה ולדבר שציפה שם לכולם, שאף אחד לא ידע מהו באמת.
התחלנו לטפס,הטיפוס היה קשה ואם בדרך אל ההר מספר הסקרנים גדל
ככל שהתקרבנו, הרי שבטיפוס לפסגה זה היה ההפך, ככל שעלינו
למעלהמספרהסקרנים פחת, אבל אילו שהגיעו לשם היו הכי הכי
סקרנים, וגם אנחנו היינו. לקראת ההגעה לפסגה נשארנו לבדנו, רק
אנחנו, אנחנו והתרמילים, בקושי היה אוירוגם לא היה הרבה אוכל,
זה היה קשה מנשוא.
ואז...זה קרה...הגענו לפסגה...הראשונים שהגיעו לשם...ראינו את
הדבר המופלא הזה, או יותר נכוןאותה, את הילדההזאת, שעל ראש
ההר, לא היה לה כח קסם, והיאלא היתה הכי יפה בעולם, אבל בכל
זאת היה בה משהו, משהו שלא היה לאף אחד בעולם שלנו.
היא ישבה שם, על ראש ההר, מצידיה היו שתי כבשים, שהיה נדמה לנו
כאילו הן חייכו אליה, ומתוך כל השלג הזה, היה כר דשא שהקיף
אותה.
היא חייכה אלינו, ומיד הבנו מה היה לה שלאף אחד אחר לא היה,
וזאת למרות שהיא לא אמרה דבר. היא הייתה לבדה, ללא חברה, ללא
משהו מיוחד וללא כסף או כח יוצא דופן.
היה לה שקט נפשי...