תמיד אני רואה אותו כשאני חוזר מבית ספר, בעיקר כשאני מסיים
בשעה שתיים ועשרה.
יש חלק כזה בכביש או אולי במדרכה שמעביר אליי מסר חזק כזה של
"הנה, אתה הולך לראות אותו עכשיו, ממש מסביב לפינה" ובכל פעם
שאני מקבל את המסר הזה, אני עובר את הפינה, ורואה אותו. הוא
תמיד שם ותמיד יש את המשהו הזה בו, המשהו הקיים-לא קיים.
אני יודע שאסור לי לדבר איתו, ואסור לי בכלל לחשוב עליו, כי זה
רע, ורע זה ההפך מטוב.
אמא חושבת שאני שכחתי הכל, אני עדיין לא מבין למה היא כזו
תמימה. או שמא?
אני יודע מה קרה לו באמת, אני יודע שפעם הייתה לו שמש בחיים,
ופשוט אחד מהציירים גנב לו אותה. אני בטוח שהייתה לו אשה, כמו
בסיפורים. אני בטוח שפעם הייתה לו את הסיגריה הראשונה, והייתה
לו את הפעם הראשונה שהוא הלך לזונה. לא יודע למה כולם לוקחים
את כל הדברים שהוא עושה כמובן מאליו, כאילו הוא נולד ככה.
הוא עושה רעשים של חיה.
אני יודע, זה נשמע ממש מוזר, תרתי משמע. אבל הוא באמת עושה
רעשים של חיה.
זה בעצם לא רעש, זה קול.
כמו שאמא תמיד קוראת למוזיקה ששומעים מבעד לקירות גבס שיש לנו
בבית "רעש". זה לא רעש, זו מוזיקה, אמא, אני נשבע.
בדיוק אותו דבר. רעש? קול. חיה!
אף פעם לא הצלחתי להבין מה בדיוק עובר לו בראש ברגעים שהוא
עושה את הקולות האלו.
אני תמיד חושב שאני גיבור. גם כשאני מספר לחברים שלי ובכלל,
לכל מי שרוצה לשמוע, על ההוא שעושה קולות של חיה, אני מספר
שאני עובר לידו בגבורה כמעט כל יום, וכמעט תמיד באותה שעה,
ואני לא מתחמק, ולא משפיל מבט, ואף פעם לא חיפשתי דרך אחרת
לחזור הביתה בלי צורך לעבור בפינה הזו, הפינה שלו. תקראו לי
שקרן, אבל זה פשוט גורם לי להרגיש יותר טוב עם עצמי. באמת,
כשאני עובר שם, אני צריך את כל הביטחון העצמי שיש לכולם - בי.
וזה לא שהוא מפחיד אותי, זה פשוט... הנוכחות שלו... היא
מלחיצה.
אולי בגלל כל מה שאנשים אומרים. "זאזא משוגע" "זאזא בן אדם
רע". אני לא חושב שהוא משוגע, ואני באמת באמת לא חושב שהוא בן
אדם רע. פשוט עבר עליו הרבה, אני מניח. לפעמים יש לי הרגשה
שפעם הגלגל היה ממש הפוך. שפעם היה לו כסף וחיים טובים, ושהוא
גר בדירה גדולה עם אמבטיה ומים חמים כל הזמן, ומגבת נקייה. אני
מרגיש שפעם היה חיוך מתחת לזקן העבה הזה שמסתיר את ההבעה הלא
ברורה הזו. אני מרגיש שפעם הוא אהב, והיה נאהב.
אני זוכר פעם אחת, ששאלתי את אמא איך היא פגשה את זאזא. היא לא
ענתה, משום מה. בדיוק אחותי הגדולה הייתה בחדר והיא אמרה משהו
בסגנון של "הוא היה פעם אבא" ואמא שלי ישר נתנה לה סטירה. לא
יודע מה הקטע עם המכות בבית שלי, במיוחד כשאמא שלי תמיד מטיפה
לי נגד, בגלל הפעם הזאתי שהרבצתי לבן של השכנה.
לפעמים אני חושב שאולי יום אחד אני אעבור שם, בפינה, ואלחץ לו
את היד. סתם ככה, למה לא? אני בטוח שעבר הרבה זמן מאז שמישהו
לחץ לזאזא את היד.
אני רוצה לשאול אותו איך הוא קשור לאבא שלי ואם גם הוא היה
במלחמה ולמה הוא תמיד שותה, ואיפה הוא ישן בלילה, ומה יש לו שם
בנייר המגולגל הזה, ומה זה השם הזה זאזא? אני תמיד תוהה על השם
הזה, זאזא. זה שם של מרוקאי, ואני בכלל לא מבין בעדות.
אני ואחותי, כשהיינו קטנים יותר, נגענו לו ביד והוא צחק. ככה
אחותי מספרת לפחות. אני לא מאמין.
אתמול עברתי ליד הפינה הזו אחרי שסיימתי בית ספר בשתיים ועשרה
וזאזא לא היה שם. לרגע חשבתי שהוא מת. הסתכלתי לצדדים, מהר
מהר, כדי שאם הוא שם - שלא יראה שאני מחפש אותו, ומיד המשכתי
ללכת. לא ראיתי אותו.
חזרתי הביתה ואמרתי לאמא שזאזא מת. היא ישר נבהלה ותפסה אותי
ביד הימנית. ראיתי שהיא ניסתה לתפוס לי ביד השמאלית ומיד פנתה
ליד השנייה. לפעמים היא שוכחת שכרתו לי אותה... היא דחפה אותי
על הכיסא ושאלה אותי בקול רם מדי איך אני יודע. אמרתי לה שאני
פשוט יודע, הרמתי את שתי הגבות שלי והסתכלתי לצד ימין. היא
הסתכלה גם, ואני ברחתי ממנה. היא בעטה בכיסא ורצה אחרי. היא
תפסה אותי. זו לא חוכמה, חשבתי לעצמי, היא הייתה אצנית כשהייתה
במכללה. היא הכניסה אותי לחדר הזה שנקרא "חדר עבודה". זה נורא
טיפשי, כשחושבים על זה. "חדר עבודה". הרי אף אחד לא עובד שם,
אנחנו רק שלושה אנשים בבית, ובגלל ה"חדר עבודה" המטופש הזה אני
ואחותי צריכים לחלוק חדר. באמת, אני לא מבין בשביל מה. פעם
אחותי אמרה לי שאמא חושבת שאבא הוא המשיח והוא יבוא לגור איתנו
שוב ואז גם יהיה לו איפה לעבוד - בחדר עבודה. זה בכלל מאוד
טיפשי וגרם לי לחשוב על אחותי דברים מאוד מאוד רעים, שסבא תמיד
אמר שאסור בתכלית האיסור לחשוב. הרי אבא אף פעם לא עבד, והוא
גם לא יעבוד. זה ברור. חוץ מזה, אבא מת, או ככה לפחות אמא
אמרה.