בבוקר אני צריכה לתפוס את עצמי בזמן
תמיד מוכרחה
להתנער תחילה
לפני שאנשום.
לפעמים אני עושה את זה
בצורה קצת אלימה
ולפעמים אני מלטפת ובוכה על הכתף שלי
מנחמת את עצמי
מול התה עם החלב.
לפעמים טלאים צפופים
בתפרים גסים, בולטים
מסמיקים על הפנים שלי, הצהובות והשטוחות.
"היום את נראית בריאה."

אני זוכרת רק חופים
נצנוצים כמו כדורי אור בעיניים (דרך הריסים)
ורוח ושחפים שקטים כמו בתמונה דהוייה
ונעלי ספורט מידה-24-יד-שנייה.
וחפירות שחפרתי ולא הגעתי לתחתית.
(שעוד לא סיימתי, גם את זה עליי לעשות בהזדמנות. כשאגדל לי
ציפורני חתול חזקות ולא אכסוס. אכרסם רק את הפינות במשך שעות
עד שלא יישארו פינות.)
לפעמים אני זוכרת גם
ריח יערות עירוניים
ופעמוני אופניים שחולפים
ושיח אוכמניות מבויש מתכופף בין עשבים גבוהים.

כל הרכבות האלה ששועטות בתוכי לאלפי תחנות..
(כמה שהן רעבות, הרכבות. הן דוחפות אחת את השנייה ומתנהגות
בחזירות, ולא אכפת להן מכלום.)
והעשן שמיתמר מעיניי
צורב לפעמים. זה די נעים.
והדמעות מנצנצות. כשעומדים מול השמש עם דמעות
תמיד נראים כל כך מאושרים ונרגשים.

אני יוצרת
וחובשת
חיוכים.

חשבתי שיהיה נחמד אם
מישהו
יסתום את כל הפתחים בשמיכות חמות
ויקונן
במנגינה ישנה
ואני אוכל להצטרף
ולא לברור מילים במבוכה
בזהירות
(וזעירות) -

אל דאגה...
אני מותרת גם לך.