טרם שקיעה. חזרתי למרומי הצוק, להביט בחורבות הנמל
הרומי-יווני-פניקי. ילדי-אלים מפונקים בנו ארמונות בחול.
שיחקו, הרסו, הלכו הביתה. גלים קטנים, משני-גוונים, מלקקים,
מתחנפים, לרגלי קירות המבצר האדיר שקרס. מתפרקים בשמש, נשחקים
במים, ממתינים לתורם, להעיד במשפט-הזמנים. לצדק? היה? לא היה?
לא נורא! חבל על הזמן... כי גם זמנם עבר.
טרם שקיעה. חיילים בחופשה וילדים ציננו גופם בנתזי קצף מלוחים,
בין גלים ירקרקים, מתבוננים בעבדים מזיעים, וצמאים, עולים
כפותים לספינת מלחמה רומית. אולי ביניהם, אבות-אבותיי, או בין
החותרים, הקשורים למשוטים, בסיפון התחתון?
היה פה מרד גדול. נס גדול. מה לא היה פה, בארץ הקודש? תמיד,
בגדול! נסים ומרידות, קטנים או גדולים סיפקו לוחמים-גיבורים,
שחקנים-משיחים, נביאים; לזירה, אגדה, הצגה. ותמיד בכורה
עולמית...
טרם שקיעה, החום נשבר בציפייה לרוח-קלילה, פאטה מורגאנה או
מי-נחל אכזב במדבר. כולם לים! במדרגות היורדות לחוף, תערובת
נופשים, כלבים, פילגשים, ילדים, רמיזות בגדי-ים, כיסאות,
שמשיות, סלי-אוכל. מזוודות-קוסמים נפתחות לשולחן פיקניק,
פינג-פונג, מנגל, סירת-גומי, הליקופטר, צוללת.
... רחש עבר במנהרות הזמן, במעבה האדמה. הרעיד את להבת
עששית-השמן, ברקיע השמיני, בגיהנום, בלב ההולכים בגיא-צלמוות,
לקולוסאום: המשיח, המשיח!
פגיון ביד, ובלב אמונה: "אשרי העשוקים, האביונים, התמימים, כי
להם מלכות השמים".
ולא ידעו כי כבר אין זה אלוהיהם, והוא לא ידע שזה כבר איננו
עמו.
... טרם שקיעה. אחרי 2000 שנה, העם שובר רעב-אונו בים. אוויר
טוב, וסיגריה נקיה. לפני, אחרי, במקום או באמצע. עשן סטייקים,
מעורר תיאבון. בירות, ביריות, גבירות, רזות, שמנות, גוף, ורוח,
ונפש, נשף ונשך, שמן-שיזוף, אבטיח, גרעינים, סלטים, ענבים.
מצעד הכסף והקפה-השחור, גבינות מסריחות, וגניבות מס.
תאוות-בשרים, באש ובמים, חגיגה גס-טרום-אונית, אנ-אטומית. ביום
ובא-לילה. הזלילה הגדול-לה, מכולן.
ארץ אוכלת... יושביה בים...
... ובערפילי-חורף ים סוער, ראיתי את אחיי, בדרך, מן הקרונות
למקלחות. בלי פגיון, רובה או חידוש לתקווה. המצאנו כבר הכול:
נצרות, איסלם, סוציאליזם, קומוניזם, אח גדול ואחות קטנה, לא
יצילו גוף או נשמה. ולא רוצים את מלכות השמים!!!
... למרות הצפיפות הייתה היום תכונה מיוחדת, אווירה נינוחה,
חגיגית. חבילות ומזוודות רבות, גדולות יותר, לבוש פחות מרושל,
דיבור שקט. גם מספר המפרשיות הצבעוניות, הגולשים, המרחפים,
וסירות המנוע, גדל. ליאכטות המתפארות, ולאוניות המשמר הקטנות,
הקטלניות, נוספו אוניות-נוסעים, רבות-סיפון, לסיור-חופים,
נדירות לעונה ולסביבה.
הן הורידו למים השקטים, הפושרים, סירות קטנות. כנראה פיצוי על
דבר-מה שהוחמץ בהפלגות בין הנמלים. בשיוט מזוגזג, לא מוגדר,
הגיעו חלקן לחוף הרדוד, מורידות ומעלות תיירים, לגעת בחול אדמת
ארץ-הקודש. דבר תמוה, אילולא הבחנתי במדי חיל-הים, והמכס: הכל
סודר ותואם מראש, בקשרי-מלאכים, בנצנוצי-מצלצלי החלונות
הגבוהים.
חלק מהנופשים, בחוצפת בלייני המנגל, על סליהם וחבילותיהם,
נדחפו אל עבר הסירות הקטנות, מנסים ליהנות מהפלגת חינם. נראה
שלא נתקלו בהתנגדות צוות המלחים, שניווט את הסירות אל החוף
וחזרה; ובנמל המאולתר נוצר תור ממתינים קטן.
במעלה צוק הכורכר הצהוב, הרעוע, אכול הרוחות, ניצבו מגורי
שגריר קנדה, וארה"ב. האזור היקר שבעיר. גם שם הסתקרנו
מההצטופפות המוזרה למרגלות מעונם. מספר הולך וגדל של אנשי
אחזקה, ביטחון, עיתונאים, שדרי רשתות קול מלחכי-הפנכה, צפו
במתרחש. מצוידים באחרון שכלולי מציצנות הלכלוך (שלא לציטוט),
וזכות הציבור, לסיקור, סירוס וסרסור. מסרטות, משקפות
ארוכות-עדשה, עדי-פאליות דיגיטאליות; מדווחים במכשירי
רדיו-טלפון-לוויני.
לפתע הבנתי שאינם צופים במתרחש, אלא מכוונים אותו. משנתארך
התור לסירות, שוגרו מן האוניות, דרך פלא, סירות חדשות.
בניגוד למנהג מקומותינו, סיגלו הממתינים לסירות נימוסים
אנגלו-סקסיים, אירופאיים: לא רבו, נדחפו או קיללו. שורות
ארוכות, תערובת צבעונית של מבוגרים, ילדים, חבילות, מזוודות,
ואוניות ממתינות.
טרם שקיעה. שמש סמוקת בושה, מטביעה פניה בגלי אופק מאדים,
בוא-ער.
ניגשתי לקצין, שעמד מן הצד, עם מכשיר קשר:
- סליחה אדוני, מי מארגן את החגיגה הזאת?
- מה? לא שמעת? הפלגה חינם לכל המעונין, לכל יעד. באדיבות
ארצות-הברית וברית-הארצות. הסכם בין ממשלת ישראל,
נסיכויות-הנפט, ובערבות ארצות הברית. הסכם שלום. סופי. האומות
המאוחדות, (נגדנו) מעניקות לנו מעמד מעצמת-על-ווירטואלית NETTO
ב-NATO, עם זכות וטו בלעדית באינטרנט. אנו מפנים את שטח
מדינת-ישראל, ונחיה בשלום עדי-עד... |