ביום שישי בלילה לוקחים אותנו לבלות במועדון במרכז העיר. אני,
ועוד שלוש בנות, כל פעם אחרות, מצטופפות במושב האחורי של
הפולקסווגן החדשה בדרכנו למרכז העיר. איתנו נוסע תמיד מישהו
מהאחראיים אבל כל שבוע מישהו אחר. קצת צפוף במושב האחורי
במיוחד אם ערב קודם לכן היו הרבה קליינטים. אני רוצה לפרוס את
הרגלים לכל הכיוונים, להתרווח, ואפילו כאן אני לא יכולה.

מועדון כזה לא ראיתי לפני שהגעתי לתל אביב. אצלנו בעיר הכול
היה שונה, הרבה פחות מואר וקולני, אולי גם הייתי צעירה יותר
ולא הבנתי מה זה מרכז העניינים. אצלנו רקדו איפה שאכלו, אכלו
איפה ששתו ושתו איפה שבילו וכאן, הכול בגדול ובנפרד. בהתחלה זה
היה הלם בשבילי, אבל בגלל שהייתי כל כך מבוהלת בכל מקרה מהפעם
הראשונה שיצאתי לבלות בעיר ואני לא בטוחה שההלם בא בגלל המקום
הגדול, המואר והמחניק.

יש מדרגות דקיקות בירידה למועדון שמקשות על מי שבאה עם נעלי
עקב גבוהות וככה יודעים מי באה בפעם הראשונה. הקופאי לוקח
מהמלווה שלנו את דמי הכניסה המרוכזים שלנו, צריך שני קליינטים
לממן רק את הכניסה, שומר חותם לי על היד ושלושה צעדים אחר כך
אני מול הבר של המועדון. אנחנו יודעות כי אנחנו צריכות להיות
מרוכזות ביחד, מותר לנו לעשות מה שאנחנו רוצות אבל אנחנו
חייבות שמי שמלווה אותנו יראה אותנו כל הזמן. אני כבר רגילה
שמסתכלים עלי כל הזמן. רק שאני ישנה אני לא שמה לב אם מסתכלים
אלי ובטח שכן.

אני שותה וודקה פינית קפואה בלי קרח, שתי מנות במכה אחת. גברים
רעבים מסתכלים אלי מכל כיוון אבל אני לא מעוניינת, אני רוצה
לשתות ולרקוד, לא להכיר אף אחד, לא לדבר ולא לחפש זיונים, רק
לרקוד. אבל הגברים הישראלים רואים אותי הם נצמדים ומנסים ואני
מפנה את הגב, לפעמיים קצת רוקדת אבל אף פעם לא מסתכלת. כולם
מנסים לפתות אותי אבל אני לא מחפשת פיתויים, את החשק שלי
איבדתי אחרי יומיים כאן ואפילו לפני כן. אם הייתי יודעת לפני
כן.

אבל כשאת צעירה את לא חושבת יותר מידי. את רואה מודעה שמבטיחה
הרבה כסף בעבודה בחו"ל לנשים יפות וגבוהות. את בדיוק סיימת
תיכון ויש לך שתי אפשרויות, להתחתן עם החבר שלך ולהישאר בעיר
או ללכת לעשות כסף בעולם הגדול ואני בחרתי בעולם.

אבל העולם מלא זוהמה ולכלוך המכוסים בתאורה צבעונית מתחלפת,
מוסיקה רעשנית, אלכוהול ואנשים שמושכים באף ומעשנים. ובדרך כלל
יש רק את הזוהמה ואותם אנשים שמושכים באף שנושפים לך באוזן
ומשמיעים קולות אנחה ואת מחכה כבר שיגמר ואת בוכה אבל לא
מאושר. ואת חושבת לעצמך איך טעית והגעת לכאן, לאמצע המדבר, וכל
מדריך ערבי מזדיין איתך כי מותר לו, כי את שווה הרבה פחות
מהשקים הירוקים שהגמלים סוחבים. ואם הדרך הייתה קצרה ומספר
המלווים היה קטן זה עוד היה נסבל אבל כל הזמן באו חדשים, אז את
בוכה. אבל היום יש לי יום מנוחה, ואני רוקדת ושותה ולא רואה אף
אחד אבל לא מאושרת, אפילו שאני רוצה להיות. המלווה שלנו לקח את
אחת החדשות לשירותים ואני יצאתי מהמועדון, לבד בפעם הראשונה
בחצי השנה האחרונה.