היית די מוזר, לבוש בחולצות האלו עם הציורים של הגולגולת
והשטן. שינית בערך כל שבוע את התספורת, פעם קוצים ואחר כך
תלתלים ואז גלח. זכרתי גם את הריצות שהיית שם ברחוב פתאום
כשהתחשק לך. אנשים היו מדברים עליך הרבה, היית בשבילם כמו חידה
לא פתורה. מתישהו כבר התחלתי להרגיש לא נוח, שכולם מנסים לפתור
אותך ורק אני יודע את התשובה, אבל לא מגלה.
לא ציפיתי לפגוש אותך פה, באמת. כשראיתי אותך אצל מיכה הספר,
שבדיוק העמיד לך את השיער כמו אלוויס פרסלי, הייתי די המום.
נופפת לי ביד עם חיוך ביישני ובאותו רגע חששתי שתגלה את הסוד,
אבל אז כעסתי על עצמי שהעזתי לחשוב ככה כי בסך הכל אתה אחלה
בנאדם.
פעם, בלי לשים לב, עשית לי שלום גם בעבודה וזו הייתה טעות
איומה כי מייד כולם התנפלו עלי וביקשו שאספר להם כל מה שאני
יודע עליך. הדפתי אותם מעלי כי איחרתי לפגישה.
אתה חייב להאמין לי, אבל באמת שלא העליתי על הדעת שתבוא אלי
הביתה בדיוק באמצע הפגישה. היית צריך להודיע לי לפחות, לומר לי
לחזור מוקדם כדי שאוכל לפתוח לך את הדלת. היינו יושבים על איזה
כוס וודקה טובה ומדברים שעות. היה לנו המון על מה לדבר.
אז מה הפלא שכשחזרתי מהפגישה, רצוץ ועייף וחסר חשק לכל דבר,
גיליתי אותך מרוח על הדלת מרוב ייאוש. השארת לי פתק שאתה
המצפון שלי, ואיך יכולתי לשכוח אותך ולהתעלם ממך ככה. בסוף
אספתי אותך אל תוך כד והנחתי אותו על המדף בסלון.