הסטודנטית שאלה אותה ביובש " איבדת ילד במהלך חייך?"
ושפתה התחתונה החלה לרעוד. השאלה הכתה בה מבלי שהיתה מוכנה.
זיכרונות העבר הציפו אותה, ולראשונה יכלה להמליל את מה שחשה זה
שנים רבות. אחיה התינוק, הנישא תחת ידיה הקטנות של ילדה בת
תשע. איך לא פעם נאלצה להבריח אותו ממקום מסתור אחד למשנהו, או
ללעוס עבורו את האוכל.
בגיל תשע הפכה להיות אמא קטנה וליצוק לתוך אימהותה הכפוייה את
כל מה שאמא שלה לא ידעה לתת לה.
זיכרון האם השוברת את בובתה, הותיר בה צלקת עמוקה, שאלפי בובות
הפרווה, שקנתה לימים לבתה,לא יכלו לרפאה.
שנתיים נדדה עימו אל תוך המלחמה, ממקום למקום עד לסיומה.
אך גם לאחריה הוסיף להיות כרוך אחר שימלתה, לאחוז בסינרה.
נלה, הוא קרא לה וצליל קולו הילדותי, עוטף את שמה בהרבה אהבה.
המראיינת, שידעה את נתוניה המשפחתיים מתוך מרשם התושבים, לא
קלטה את הסערה שבליבה. השאלות הומטרו בזו אחר זו וניסו לכמת את
השנים והחוויות לכלל סטטיסטיקה. סטיסטיקה משמימה.
"אנחנו בודקים את השפעת המלחמה על דור ראשון ושני לשואה,"
הסבירה הבוחנת ביובש.
"האם סבלת מחלומות טרופים? לעיתים קרובות, לפעמים, בכלל לא או
מעולם לא חוויתי חוויה כזו".
נלה, שבוייה בזיכרונותיה, המשיכה לענות בצייתנות ושפתיה
קפוצות. מצפה לסוף הראיון כמו לסערה, שצריכה לחלוף, שמן קיק
שיש לבולעו.
"האם חווית ארוע טרור?" ממשיכה החוקרת בשאלותיה.
"כן" משיבה נלה ביובש ומספרת כיצד כעבור שנים, אחיה ששרד כאמור
את המלחמה, נורה בשוגג בידי חיילים שלנו במחסום צבאי בדרך
לים-המלח.
"הכוונה לארוע על רקע לאומני" מדייקת החוקרת בשאלתה.
"לא" משיבה נלה, והאישה מולה מעבירה דף לשאלה הבאה.