וכשכבר לא יכולתי יותר, ישבתי ובכיתי.
לא שלא ידעתי שזה בחיים כבר לא יעזור. המחשבה הזאת אכן עברה לי
בראש מספר פעמים במהלך תקופת חיי ומותי, אולם כעת נראתה לי
פעולה זאת כדבר החכם ביותר שעשיתי בזמן האחרון. והרי אינני
בחיים זה מכבר, ואין מה לדאוג לייסורי כליות או כאב ראש. מזה
אנו פטורים, המלאכים, תודה לאל. את ה:"פטור"  השמיימי הזה הוא
סידר לנו, האלוהים, אבל השאיר את כאב-הלב, המנייק.
אז אני יושב לי פה, בשדירה, במזג-אוויר מחורבן ואפור, צופה
לצדדים ובוכה. אפשר היה לחשוב שלפחות פה, בשמיים, תהיה חגיגה
אחת גדולה כל הזמן, מוסיקה מרמקולים התלויים מראש עץ-הדעת ושמש
ידידותית. איזה....
אני לא היחיד, את יודעת, שבוכה עכשיו כמו תינוק שלקחו לו את
אמא.
הנה מלאך יושב לשמאלי, שתי דמעות ענקיות תלויות לו בקצה
הכנפיים המלאכיות שלו. צעיר.. רק אתמול הגיע, ועוד לא התרגל
לשקיפות הזאת של הגוף. מרים אלי עין שטופה ומחפש נחמה. אצלי,
חביבי, לא תמצא מילה כזאת בלקסיקון. אני לא כמו העדר, נעים
להכיר- המלאך הלא-רחום!
ניצלתי רגע של חוסר תשומת-לב של האחראי פה, והצצתי למטה. מעשה
בלתי מקובל בעליל. ראיתי אותך, מה את חושבת, ראיתי אותך בוכה
עלי, קוברת פניך בחולצה האחרונה שלבשתי לפני שהכל התחיל,
ושואפת עמוק את ריחם של החיים.


אבל אני הזהרתי אותה שכך יהיה.
התחננתי על חיי וחיינו זמן רב כל-כך. אמרתי לה שכל החיכוכים
האלה גומרים אותי לאט לאט. והיא...
היא נתנה לי כנות כתמורה לאהבה, כנות מחורבנת ודאגה מרושעת
שלקחה לי בכל שאיפה עוד פיסה של בשר, עוד נגיעה של עצב.
את הכל השארתי בידה! את ליבי ועתידי, את התקווה והאהבה
וההחלטות, ואיך שהתעללתי בעצמי על שלא השכלתי לתת לה גם את
הדבר האחרון, גם את ההחלטה הסופית. את ההחלטה על מותי.
עד שיום אחד, התעוררתי שקוף. הבנתי את זה רק כשהרגשתי קל
ופקחתי עיני להביט מלמטה על אלף רופאים ונורות אזהרה, והתחלתי
לעוף. אני נלחמתי בהם, אני יודע שכן, אבל בסופו של מאבק, קליל
ואדיש, הנה אני פה. את הכל שכחתי בדרך, את החנק הנורא, את אימת
המוות נסוכה על פניה של היפה בעולם, את הצלילה לחוסר ההכרה. את
הכל קראתי על פניך באותה הצצה אסורה לעולם שלמטה.

רציתי רק לומר, שאין בליבי עליהם דבר. הם רצו שאחיה, אבל לא
הייתי מוכן.
שאיפת המוות הייתה המתוקה שבכולן, טירוף פיראי ורוגע לא מוכר.
אהבתי אותם, אבל גם את עצמי, וחיי מתקו לי פחות ממותי.