פאנדום: הארי פוטר
תקופה: הארי בשנתו השביעית
דירוג: PG-13
סלאש: הארי דראקו
כל הזכויות שורות לג'יי קיי רולינג.

"זה היה אימון טוב!" שיחרר קראב צהלת שמחה.
"כן! דראקו, היית נהדר!" גויל טפח על שכמו.
"אני יודע", אמר דראקו בחיוך אדיש, טיפשים.
"שחצן כרגיל, מאלפוי." פוטר עבר לידו, מטאטא נישא על כתפו
ועיניו מביטות בדראקו לשנייה, מבט כועס, זעום ושונא... והדרך
שבא אמר את שמו, מאלפוי - כאילו הייתה זו קללה נוראה, מילה
אסורה ומגעילה. תיעוב כזה לא שמע דראקו בקולו מעולם.
"אה..." הוא גמגם. חסר מילים היה, מעולם לא נשאר דראקו חסר
מילים, אך כעת כן. "סתום את הפה, פוטר!" הוא שלף את שרביטו
מייד.
פוטר חייך בלגלוג והתרחק משם בצעדים איטיים, מראה שאינו פוחד,
אינו בורח.
"עזוב אותו, דראקו..." מלמל קראב... או גויל... לא ברור כל כך.
דראקו רק בהה בפוטר המתרחק, הוא רצה להחזיר לו, כל כך רצה...
"חכו לי כאן", ירה אל קראב וגויל והתקדם במהירות לעבר מיקומו
של פוטר.

"לך מפה, מאלפוי!"
"למה לי?" התגרה בו דראקו, הוא ידע שאדישותו מעצבנת את פוטר,
כה שקוף היה, לא יודע להסתיר את חולשותיו ורגשותיו...
"כי אני אמרתי!" הוא הסתובב אליו במהירות, עיניו הירוקות
מתחשמלות בעצבנות.
"פוטר, פוטר, פוטר..." דראקו הלך סביבו במסדרון החשוך, "כל כך
חסר אונים, כל כך חלש, כל כך טיפש..."
"אתה חושב שאני טיפש, מאלפוי?" פוטר התקרב אליו באיום, "אין לך
מושג כמה שאתה טועה... אתה החלש בינינו, אתה זה שמנסה בכל כוחו
להסתיר את רגשותיו, להיראות טוב בעיני חבריו, להצליח
בלימודים... הכול כדי לרצות את אבא'לה שנמצא באזקאבאן, ואת
ה"חברים" שלך, הלא כן, מאלפוי?" הוא עשה זאת שוב, אמר את שמו
בדרך המתעבת הזו, אלא שהפעם הדבר גרם לעקיצה קטנה בלבו של
דראקו.
"אין לך מושג על מה אתה מדבר! אולי תעזוב אותי כבר?"
"שאני אעזוב אותך? אני עוזב אותך מאלפוי, אתה זה שרודף אחרי כל
השנים האלו ומנסה לאמלל אותי. נחש מה, הצלחת, גרמת לי להרגיש
נורא. מעולם לא הרגשתי רע יותר ממה שאני מרגיש כאשר אני רואה
אותך מביט בי בשנאה, שומע אותך מלגלג עליי ומקלל אותי, רואה
כיצד אתה שמח בכל פעם שאני עצוב..." פוטר התקרב עליו.
"מה אתה..." דראקו פער את פיו, הוא...
"מה אתה רוצה ממני, מאלפוי?" כעת קולו של פוטר היה מיואש,
"בעוד שבועיים נגמרים הלימודים, פשוט תעזוב אותי במנוחה, אני
מבקש."
דראקו הביט בו בעיניים פעורות עדיין, "ב... בסדר..." הוא מלמל
בגרון חנוק. פוטר... הארי... אוהב אותו.

שבועיים לאחר מכן רכבת החזרה הביתה צפרה בקולי קולות כאשר
תלמידי הוגוורטס ירדו ממנה. בשביל חלקם, כמו הארי ודראקו הייתה
זו הפעם האחרונה שיעשו זאת.
הארי הלך יחד עם וויזלי והבוצדמית וצחק, חייך, דיבר. נראה היה
ששיחתו עם דראקו לא השפיעה עליו כלל.
אך היא השפיעה על מישהו אחר, על דראקו מאלפוי. דראקו לא יכול
היה להפסיק להביט בו, הוא היה מהופנט לתנועותיו, רוצה כל כך
לנשק אותו בכל פעם שחייך, לחבק ולנחם בכל פעם שנראה מדוכדך...
הוא הביט בו גם עכשיו, מחכה למבט מצידו, מבט פרידה, או אולי
מבט שיגיד שעוד יש להם סיכוי, אך נראה היה שהמבט מסרב להגיע.
"דראקו, הנה אמא שלך!" אמר קראב.
"תגידו לה שאני כבר בא."
הנה המבט מכיוונו של הארי הגיע, אך זה לא היה מה שדראקו ציפה
לו. הוא הביט בו לשבריר שנייה שנראתה כמו נצח, עיניהם נפגשו
במבט אחרון, עצוב וחסר תקוות.
כעת הבין דראקו, היה לו סיכוי, אך הוא החמיץ אותו, את הארי
פוטר הוא לא יראה יותר לעולם.