סבתא.

אני בת 16 ועכשיו כבר חצי שנה למותך.
מותך... זה כל כך מוזר להשתמש במושג הזה, מוות.
הדבר הכל כך מפחיד הזה, הכל כך מסקרן, מעניין ומרתק. אותי
לפחות...
כבר חצי שנה שהרוח החייה שלך לא עוטפת אותי. אולי היא עוטפת
אותי אבל ממקום אחרי לגמריי.
אני יודעת שלעולם לא אשכח את היום ההוא. מהרגע שקמתי הייתה מן
אווירה מוזרה בבית, ירדתי למטה, האור דלק, זה כבר היה משונה כי
בדרך כלל אני זו שמדליקה את האור. אבל לא באותו יום.
אמא ישבה, בוכה, מציירת קישקושים על איזה נייר אומלל שהיה מונח
על השולחן באותו הבוקר. זה היה בוקר קייצי, חם ויבש.
היא אמרה לי - סבתא איטה נפטרה. חיבקתי אותה. בכינו.
הלכתי לבית הספר, ידעתי שהייתי צריכה להישאר בבית, אבל בכל זאת
הלכתי, לא יודעת למה...
הרגשתי כל כך אומללה, מסכנה. אבל בעצם, לא רציתי. רק רציתי
להוציא את זה, הייתי חייבת, מצטערת.
אחר כך בצוהריים - אמא, יוני וצוף אספו אותי מבית הספר ונסענו
אליך.
בהתחלה זה הרגיש רגיל, אותה דרך לאותו קיבוץ, אבל הפעם סבתא,
אנחנו לא נעצור את המכונית ליד הבית הקטן שלך ותחכי לנו בחוץ,
ואני לא ארוץ אליך ואחבק אותך ואגע בכל הקמטים שלך, בכל
הורידים הבולטים. אני לא ארגיש את החיבוק החם שלך, העוטף, מלא
החום. אני לא אראה מקרוב את תכשיטי הזהב שלך.
את לא תגידי לי - מיידלה שלי, איך התגעגעתי... וישר תרוצי
להביא לי איזשהי מתנה שקנית לי, או להראות לאמא ויוני משהו
שקנית במרכז והוא התקלקל אחרי השימוש הראשון.
אני זוכרת את הביקורים האחרונים אצלך, אחרי כל ההקרנות. פחדתי
שלא תזהי אותי, אמא אמרה לי שאת במצב ממש לא טוב, שאת לא
שומעת, לא מדברת וגם לא מגיבה. פחדתי מאד.
מה שהכי הפחיד אותי זה היה לראות אותך, לא רציתי לזכור אותך
ככה, כי תמיד היית כל כך יפה ומטופחת. אם היית יודעת שכך את
נראת לא היית מסכימה שנראה אותך.
ולמרות גילך המבוגר, אני יודעת שהיית כל כך חכמה, והבנת הכל.
גם בימייך האחרונים. אני מאמינה שידעת שזה יבוא, ואיכשהו יצא
שביקרנו בקיבוץ שבועיים לפני...
אבל, כל כך רציתי להגיד לך - אני אוהבת אותך. סרת לאק.
את חלק ממני, סבתא, והחלק הזה לעולם לא יפרד ממני.
                                                           
          רוני.
                                                           
                19.3.05