שמתם לב פעם איך הכל חולף לידכם מהר. לא תמיד מרגישים איך
החיים פשוט בורחים לך בין האצבעות. תנסו יום אחד להסתכל ולראות
איך יכול הכל להשתנות ברגע אחד. אני מנסה לראות רגעים של מפנה
בחיים שלי ופתאום שם לב כמה אבדתי ובאותו זמן הרווחתי. למשל
הקשר הראשון אחרי היציאה ממנו הרגשתי שעדיף שהוא לא היה קורה
כלל, אבל באותו זמן אני שם לב עד כמה הוא שינה. הוא גרם לאובדן
התמימות שלי שבאותו זמן לא רציתי כלל ולאחר יחלתי שתחזור. הוא
ביגר אותי שינה בי משהו. אני באיזשהו מקום הייתי רוצה להיות
שוב בן חמש שהכל היה ברור לא היתה לי הרבה בחירה או עצמאות,
אבל הייתי מאושר ככה. ההורים היו עולמי ואני רק רציתי להיות
כמוהם. היום בנוסף להגדלת העצמאות הבחירה והחוויות שלי הצטרף
גם גורם של אי וודאות... פחד קטן שחלחל את תוך עצמותי ממה
שיקרה אם אני אפשל. החיים בידים שלי ואין משהו שיגן אלי. אני
חשוף ואם אני לא יהיה טוב מספיק הנטל אלי... יציאה מהארון היא
כל כך קשה בגלל זה מהפחד של שינוי, שאולי יהיה טוב ואולי רע.
אנשים מפחדים שאחרי הבחירה הגורלית שלהם הם ירגישו החמצה
ויאבדו את הזדמנות שלהם מהמצב הנוכחי. השאלה מה עדיף... חיים
בקופסא של אושר או חיים באי וודאות והתפתחות.

אנשים הרבה פעמים מזלזלים בחיים שלהם עד הרגע שהחיים מזלזלים
גם בהם. אנשים הם אנושיים למרות שהם מנסים להלחם בכך בכל
יכולתם. כבן אנוש יש לך חולשות ורצון להיות מאושר וממוצה בכל
דרך שתוכל, אבל לפעמים התפיסה של אנשים על החיים היא מוזרה. הם
רוצים למצות את האפשרויות שלהם, "לחיות כמה שיותר", לפני
שתווית התפוגה שמודבקת לכל אחד מאיתנו על המצח מגיעה. המטרה
המוזרה של קרפה דיום (חייה את הרגע) גורם להם גם לפגוע בעצמם.
הם יודעים שסמים/עישון/אלכוהל הם רעל. הם יודעים שעם כל
שאיפה/הסנפה/כוסית החיים שלהם מתקצרים בכל רגע שיכול היה להיות
עוד רגע עם המשפחה או עם האהוב או לעשות משהו שלא עשו קודם.
המרדף אחרי האושר; מפליא עד כמה אנשים מוכנים להקריב בשבילו...
הצער מגיע רק אחר כך מגיע אחרי כשהשבץ, סרטן, התקף לב או כל
חולי אחר מודיע להם שהם לא שמרו על ההוראות של החיים נכון
ועכשיו על הדלת מתדפק המוות. כמו שאמרתי לכל אחד תאריך תפוגה
ומי שמזלזל שלא יצפה לפחות מזה אחר כך...

אנחנו שבירים כמו עלים ברוח שמנופפת אותנו מצד אל צד. לא מובן
איך הסדר המוזר הזה מסתדר עם כל ישות גבוהה אבל החיים הם בלגאן
רציני. כל רגע הוא סכנה להמשך התקיימותינו על הפלנטה שכוחת האל
הזאת. על צווארנו תמיד יושב לנו איום אחר. פעם שפעת, פעם תאונת
דרכים, פעם סרטן. ואנחנו צריכים למצוא סיבה להיות פה... וכמו
שאמרתי אנשים מחפשים אושר (גם אלה שלא תמיד מודים בכך)... יש
כאלה שהתייאשו וחתכו וורדים. יש כאלה שכל מה שנשאר להם זה
תקווה לעתיד טוב יותר, בבית חולים או במיטה, אבל זה משהו שמאחד
את הקיום של כולנו. תמיד צריך לשאוף לכך להתפתח, כי אנחנו
תקועים במקום הזה, ואם כבר אנחנו פה אז ננסה למצות את העניין.
כל אדם צריך למצוא את מה שעושה לו טוב ולהחזיק בזה עד שערי
הגהינום. גם אם זה הדבר שכולם אומרים לך שהוא מוזר, לא מקובל
וטפשי... כשכולנו נעזוב את הקיום הזה כולנו נרצה לדעת שעשינו
הכי טוב כדי למלא את מקומנו ולחיות על הצד הטוב ביותר.

כמו טיפת גשם המשמעות של היחיד נמחקת. כולנו רוצים להשפיע
להיות ייחודים ושיזכרו אותנו, אבל יחידים הם אלה שיכתבו בשורות
ספרי היסטוריה. אלה שעשו שינוי הגדול בין הרבה שלא... היכולת
לשנות היא במבט שונה ביקורתי, שאפתני וספקני שמה. אלה מאיתנו
ששואפים נמוך יהיו כטיפה בגשם ואלה שלא כברק ביום בהיר. יכול
להיות שהשינוי יהיה קטן ואולי רק יהיה בך ואחרים יושפעו מכך
וזה מספיק... אם אדם ששכלו מוגבל יחיה את כל חיו בתוך קופסא
השינוי שיעשה יהיה קטן ולא משמעותי, אבל אם הוא יתחיל לעבוד
לפתח את מה שיש ולשנות, רק עצם זה ישנה את כל מי שיהיה מסביבו.
כולנו יכולים לשנות ולהשפיע על כל הסובבים אלינו רק אם נשאף
לשפר את העולם ואת עצמינו. כולנו כלי של משהו גדול יותר. תכלית
(ולא דווקא דתית) שמטרתה לא להסתיים לעולם מכל דור לשאוף ליותר
גבוה עד שכבר לא נוכל...