אני עומד ככה בחום של אוגוסט, משלב ידיים. אוחח, אפשר למות
מהן. יפות, יפות עד כדי זקפה שצצה כל שלוש דקות באופן לא
רצוני, כמו התראה לפלאפון חדש. היהודיות האלה, היהודיות
החדשות... משהו משהו. עד הגג. שפונגכט דה לה שפונגכט, עומדות
מולי כמו במצעד. איי איי איי. תומס דופק לי מבט מזלזל, של "איך
אתה מעז", אבל אני קולט גם אותו. עלק תמים. מתחזה. "ורנר, גכט
דה שפעיינה אלזוס דייצ'ה", הוא צועק בגיחוך, והן, היפות, לא
מבינות מילה...

לא מבין את השמות שלהן. סיוואן או סיוון, איך שהיא לא קוראת
לעצמה, דאנה, וחאדל (תומס אמר לי שזה הדר אבל קשה לי להגות את
זה) - הדובדבנית הלבנבנה שבקצפת הסלאבית... יהודיות כשרות. יש
להן עור כזה רך ונעים, כמו של חזרזירות קטנות, אבל הן לא
אוכלות חזירים. סיוואן אומרת שזה כי בישראל החזירים כאלה
נמוכים ובלי צבעים, וגם רואים אותם רק בקליפים בערוץ המוזיקה
שלהם (מסתבר שליהודים יש גם רוק מקומי ולא רק כלייזמרים וגמלים
בכבישים. זה ללא צל של ספק הפתיע אותנו).

ובכלל. כשבאנו לאסוף אותם מהנמל, את חבורת היהודונים המקפצצים
האלה, לא חשבנו שזה יצליח.
בזמנו, סבא של אמא שחט אותם עם קלשונים ועם מגלים, השאיר
שלוליות ברחובות, ואפילו אגדה אורבנית פה מספרת שהוא היה צועק
בעליצות שזה בשם הגזע היפה והמוצלח שלנו, ו"ויוה לה סרד רייך"
(ההורים שלו הגיעו לאאוספורט מצרפת), וזה בגלל שהיהודים
מכוערים. לדעתי אנחנו יותר מכוערים, או לפחות הבנות שלנו "פחות
מוצלחות", אבל נשאיר את זה שניה בצד.

בקיץ הזה אמא הכריחה אותי לייבא לפה כמה כאלה. נו מה לעשות, יש
לה ייסוריי מצפון. "ורנר, אלאס ויירד שריינשטאט אלג'ודן", היא
נבחה כמה פעמים ביום, עד שלבסוף השתכנעתי, והחלטתי לארח כמה
כאלה בקיץ. מי תיאר לו שהמשלוח יהיה כל כך מוצלח?!

מה שהכי הדהים את תומס, היינץ, היינריך, את הלגה ואותי היה
העובדה שהיה להם ראש. הם לא באו בקטע של התבכיינות, ממש לא.
להפך. צחוקים, לדפוק ת'ראש, ללמוד מאיתנו לשתות. ישבנו איתם
שבועיים ודחפנו לכל אחד איזה 6-7 פחיות בירה ביום, ואת אוהד
(UAD?) אפילו שיכרנו פעם אחת עם אבסנט 70% ירוק זרחני, וכשהוא
חשב שהוא פיה ורודה באגם הברבורות (סיוואן, דאנה וחאדל כוסיות
סוף... וגם עוד אחת איתן, נדמה לי שקוראים לה ניתסאן, אבל
אנחנו קוראים לה קנוספה, שזה פרח שרק מתחיל לפרוח, גם היא להיט
בראש...) שצריך לחתוך לעצמו את האוזניים כדי שיהיה לו יותר קל
לעוף - שלחנו אותו לישון.

אפילו טיילנו איתם קצת. דאנה מספרת לי בהתלהבות שפה יש המון
מים ובישראל בקושי יש מים וכמעט אין מי שתיה כי ישראל זה מדבר
(ואז שוב אני לא מבין איך זה שישראלים הם לא גמלים מעופפים או
משהו כי רק גמלים מסוגלים לשרוד מדבר).

אני לא יודע. רק הבהייה בהן נותנת לי השראה לכתוב. אין להן גוף
קופסתי כמו לגרמניות. אני לא מבין למה בכלל תופסים מהן כל כך.


אנחנו רצים בשדות, כמו מלא היידיות בנות ההרים, השיער החום
שלהן מתבדר ברוח, הציצים שלהן מקפצים מעלה-מטה כמו בסלואו
מואושן, העיניים הבהירות טורפות כל חלק בנוף. לא יודע מה היה
לנו נגד יהודים. מה שלא יהיה, ילדים הם בהחלט יודעים לעשות.
כבר כמה לילות שאני חושב על חאדל, הלוואי ותהיה אם-בניי
הבלונדיניים. דווקא היא. יש בה את חוסר המנוחה והתעוזה שאני כל
כך מחפש וכל כך רדום פה אצל הגרמניות. יש לה את זה, את הצ'ארם
ואת ההומור ואת הכיף, וגם את השיחות העמוקות. נורא טוב לי
איתה. מעניין מה סבא דיטאר הגדול היה אומר על זה.

זה מעבר לחרמנות. אפילו נראה לי שאני אכתוב לה מכתב מרגש, כזה
שיחתוך את כל העבר, יגרום לה לעשות Delete ולשכוח, ולרצות
להיות איתי כמו שאני רוצה אותה. נגור בגרינלנד, שיהיו לנו שדות
ירוקים והרבה מים, וילדים שלא יהיו גמלים ויהיה להם את השיער
הבלונדיני שלי ואת העיניים המדהימות שלה, ואם יהיו לנו בנות אז
גם טפו-טפו-טפו גם חזה יהודי כשר ועסיסי, כזה שימשוך בנים
גרינלנדיים כמו זבובים. לחיי המהפכה.

אנחנו יושבים עכשיו כאן חמישתנו. תומס קם להביא עוד בירה וחאדל
תוקעת מבט חודר בתחת שלו (" לילי פורביטאן!!! קוקוקוקו!").
עושה לי קצת צובט בלב לחשוב שהיא לא יודעת מה עובר לי בראש.
סבא שלה היה פרטיזן ודי סביר שהוא וסבא של אמא שלי עשו פעם קרב
קיקבוקסינג חביב ביערות - שרגא (ככה היא אמרה שקראו לו) עם חצי
הפלסטיק המאולתרים שלו וסבא (דיטאר) של אמא עם המגל המרטש. אני
מסתכל בעיניים שלה, לתוך כל הירוקת המדהימה הזו עם כתמי הירוק
הזרחני כמו באבסנט של אוהד, וחושב לעצמי, בעצם יודע, שלמרות
שדיטאר והמגלים המרטשים זה מוי כיף - דווקא שרגא היהודי שיחק
אותה - וגם בעיניים של הילדים שלי, אם יש לנו את אותו האלוהים,
עוד יגעשו נהרות של אבסנט.

לא, זה לא גרמנית. זה ג'יבריש טהור ותודה ששאלתם.