באותו הבוקר חשבתי שאת השינוי הגדול האמיתי שלי כבר עברתי
בלילה הקודם, הרי אמרתי את כל מה שהיה לי להגיד, זרקתי אותו
מכל המדרגות, כנראה שבמצבים ממש לחוצים אין זכר לאדם הנחמד
שבי.
אני קושרת אותו לכסא עץ בקצה החדר וסותמת לו את הפה בבד עבה -
שיצרח, מה זה כבר משנה, מרוב הכעס לא שומעים פה כלום.

קמתי מהמיטה, מנסה להרחיק את התלתלים הסוררים שלי מהעיניים,
שתיתי שתי כוסות קפה, ברצף, ההאנגאובר מהלילה הקודם היה בלתי
נסבל. בחיי שהקפה הזה נתקע לי כמו גומי בגרון.

השעה כבר שלוש בצהריים ומזג האויר פורט לי על הסבלנות, החום של
צהרי מאי הוא מהנוראים ביותר, או שזו הייתי אני שמנסה לכפות על
הקפה לרדת לי בגרון או לנסות להפסיק לשמוע את המכוניות בחוץ
בהד אינסופי.

אף פעם לא הבנתי את משמעות החג המטופש הזה. ילדים קטנים צובעים
את עצמם בתפוחי אדמה ואוכלים גחלים, או שזה ההפך? זה לא חשוב
החג הזה לא מצריך דיוק בפרטים, וכל העשן הזה והמדורות, שמישהו
יעשה לי טובה ויוציא את החג הזה מחוץ לחוק על סעיף הרס סביבתי
או משהו, אולי ככה יפסיקו להציף את הרחובות אמבולנסים שהוזעקו
להוציא לאיזה ילד קטן חוט תיל מהלוע.

גם אני התדרדרתי לנדידה הזו בין מדורה למדורה, בין חברים
לחברים אבל משהו השנה היה שונה, באויר הייתה אוירת מוות ורק
אני התרגשתי מאיזו שיחת טלפון של מישהו שאני לא מכירה יותר
משעתיים.
יותר פאתטי מזה רבותיי, אתם לא תמצאו, אני בכל אופן הפסקתי
לחפש.

בסוף ראיתי אותו, ההוא מהשיחה שההיכרות שלנו נמדדה עכשיו בחמש
שעות ושלושים דקות לערך, אם הייתי יודעת שהיום ההוא יהיה היום
שיתחיל את הניוון הזה שאני תקועה בו עכשיו הייתי גם אני נכנעת
לאוירה הקודרת ולא יוצאת מהבית, אבל משהו בו עניין מספיק כדי
לעשות עסקה מפוקפקת - את תקבלי פרספקטיבה אחרת לחיים ובתמורה
אני אעקור לך את הלב, עד היום אני מחפשת את הארור ההוא שניצל
את הרגע להחתים אותי על העסקה ומחזיק בלב הגווע שלי.

הכל רץ שם כל כך מהר, עם האיש הזה שהכרתי רק כמה שעות, בחור
קצת מוזר, לא המודל לשום דבר אידאלי, אולי בתוך כל הירוק
המבודד הזה של השדה אחז בו קסם מסוים, משהו שנמשך ללילה, אולי
טיפה יותר. העזות שלו, להגיד את המילים הכי בוטות בזמן הכי לא
מתאים דווקא הפתיעה לטובה, או שאולי נאטמתי כל כך חזק לפני
שהגיע שהייתי צריכה גם את השפל שבאדם לידי כדי שירעיד אותי,
שאהיה מודעת לזה שהמערכות הפנימיות שלי לא קרסו. ידעתי שמשהו
מפוקפק נרקם שם, בין שיבולי התירס הגבוהים, הרי שום דבר טוב לא
יכול להיוולד בחג המטופש הזה, רק אחרי זמן מה הבנתי שזה לא היה
החג, אלא הוא.

ועכשיו אני עומדת על חתיכת בטון רעועה, משקיפה על השדה שנצבע
ירוק, ומתגולל לי בראש אותו הלילה, כמעט שהקסם ההוא מצליח
להדביק לי נשיקה אבל אני מפנה את הראש בזמן, מרססת אותו בעשן
סיגריות חמים. עכשיו נותר לי רק לבהות אל האופק, להתעלם מאותה
הנקודה שבה היינו שנינו ולצחוק על עצמי שאם באותו הלילה הייתי
אטומה, הרי שעכשיו יש רק סבך של צינורות מבולגנים. איבר הרגש
שכולם מפארים לא שוכן אצלי יותר, הוא לא נמצא שם כבר כמעט שנה.