שם כמו תכלת, גלים רכים בשיער, צוואר לבן כרוך בחוט שחור,
ועיניים רגילות לגמרי בצבע חום, מעוטרות בריסים ארוכים במיוחד
ששולחים את גופם לעברך כאילו עוד רגע הם יתקפו אותך ולא יישאר
ממך כלום.

'את הנסיכה שלי, ואת יודעת שאני אוהב אותך, נכון?'
'כן אבא, אני יודעת'
'אבל את יודעת רק שלפעמים כדאי לא להרגיז אותי יותר מדי כי אז
אני מתחמם, ואז אני לא שולט בעצמי, נכון?'
'כן אבא, אני יודעת'
הוא נתן לי נשיקה על הראש ויצא מהחדר.

אני לא יכולה לסבול את זה,
לא יכולה לסבול את הריבים הלא נגמרים איתו,
לא יכולה לסבול את האטימות שלו,
והבקשות שלו שאני אדבר איתו יותר - ואספר לו יותר מה עובר
עלי,
אבל יותר מכל אני לא יכולה לסבול את הפחד הזה שאסור לעצבן אותו
יותר מדי כי אז הוא לא שולט בעצמו ואפחד לא יכול לתקן את
המעשים שהוא יעשה אם זה יקרה.
אני מסתובבת עם פחד שאם אני בטעות ארגיז אותו והוא יהיה במצב
רוח רע אני אסתובב עם סימנים כחולים ומחשבות מטרידות בראש.

'אני אוהב אותך' הוא כל הזמן אומר לי,
ומנשק אותי על הראש בדאגה לא נגמרת, ומחבק כמו דובי,
ורגע אחרי זה הוא טורק את הדלת ומשאיר אותי המומה עם סימן של
יד עצומה וחסרת רחמים על הלחי או על כל מקום נגיש אחר.

לא, אני לא ילדה מוכה,
אבל לפעמים אבא מתרגז וצריך להבין את זה, וללמוד לחיות עם זה.
כן, אמא תמיד אומרת ככה
אבל אני לא מסוגלת יותר,
אם הייתי יכולה הייתי מזמן מגישה עליו תלונה וגומרת עם החרא
הזה,
אבל לא מדובר פה רק בי,
אלא גם באחי הגדול בצבא, ובאמא שלי ,ובאחי הקטן שהופך להיות
קופי עצבני של אבא שלי,
וכמובן בפרנסה של כל הבית הזה.

לפעמים אני מדמיינת שאני בורחת מהבית, או מרביצה לו חזרה, או
מגישה תלונה, או עושה משהו שיקטע את הרצף המפחיד הזה,
אבל אז אני מתעוררת חזרה למציאות ורואה כמה זה לא אפשרי.

אני מתיישבת מקופלת בפינה של החדר, רועדת מפחד, בוהה בנקודה
אחת בחלל, ומדמיינת אותי כילדה קטנה,
שם כמו תכלת, שיער חלק גולש ובלונדיני, צוואר קטן ולבן, עיניים
קטנות וחומות שבשמש הופכות לירוקות, וריסים ארוכים ארוכים,
ופנים קטנות כמו שרק לילדים קטנים יש.
אני נזכרת ברגעים הכיפיים שהיו לנו ביחד,
בהפתעה שהוא עשה לי בגן, כשכלכך רציתי בית ברביות;
זה היה בהפסקה, ואני ושתי חברות שלי רקדנו על השולחן פיקניק
שהיה לנו שם, ואז פתאום הגננת שלי באה וכיסתה לי את העיניים
וסובבה אותי לגדר, ואז פתחה לי תעיניים.
מולי עמד אבא, עם חיוך מאושר, ובית ברביות ביד.
אני נזכרת בכל הפינוקים האלה, ואפילו בחולצה שהוא קנה לי;
זאת הייתה חולצה לבנה, שיש עליה ציור של נסיכה, ועוד כל מיני
דברים חמודים כאלה.
ואז, אני נזכרת באמא שלי, בכניסה לחדר של אחי הגדול,
לבושה במכנסיים קצרים וגופיה, ובוכה ובוכה,
ואבא שלי עומד מעליה, שופך עליה בקבוק קולה,
ואני עומדת שם ליד, ילדה קטנה, ולא יודעת מה לעשות,
ועד היום אני לא יודעת מה לעשות עם הזיכרון הזה, שלצערי הוא לא
הזיכרון היחיד מהסוג הזה.

עדי אמרה לי פעם 'לדעתי אבא רע הוא אבא שמרביץ'
וגם אני רציתי להצטרף למשפט הזה יחד איתה, ולהכריז שגם לדעתי
אבא רע הוא אבא שמרביץ,
אבל לא יכולתי
כי אבא לא רע, הוא פשוט מרביץ לפעמים- וגם זה לא באשמתו- זה רק
בגלל שיש לו את הדבר הזה שכל פעם שמעצבנים אותו הוא לא שולט
בעצמו,
וחוץ מזה היו לנו כמה רגעים שמחים יחד.

לפעמים, כשאני יושבת מקופלת בפינה של החדר, רועדת מפחד, בוהה
בנקודה אחת בחלל, ומדמיינת אותי כילדה קטנה,
אני מדמיינת אותי לוקחת בקבוק קולה ושופכת אותו על אבא שלי עד
הסוף, ואבא לא כועס ולא מרביץ,
הוא צוחק ולוקח אותי בידיים ומרים אותי גבוה גבוה עד לתיקרה,
ואז הוא מוריד אותי ונותן נשיקה לאמא ולאחים שלי,
ואז אנחנו כולנו הולכים לים כמו כל יום שבת,
בלי צעקות, בלי ריבים, בלי קללות, בלי מכות, בלי פחד.

אמא נכנסת לחדר, מלטפת לי את הראש ויושבת לידי בשקט בשקט
'אני יודעת מה את עוברת ומה את מרגישה, חמודה, אני יודעת'
'את לא צריכה לדעת אמא, זה לא בסדר'
'אני יודעת שזה לא בסדר, ואת יודעת שאם הייתי יכולה הייתי
עוצרת אותו נכון?'
'כן אמא, אני יודעת'
'זה פשוט שלפעמים הוא מתעצבן קצת יותר מדי ואז..'
'הוא לא שולט בעצמו, כן כן אני יודעת כבר את כל זה'

אני רוצה להיות מסוגלת לדבר על זה עם חברות שלי,
אני רוצה להיות מסוגלת לקבל עזרה,
אבל אני לא מצליחה
עד כמה שאני בנאדם פתוח שמדבר  על כל מה שמפריע לו,
על זה אני פשוט לא יכולה לדבר עם אפחד,רק עם המשפחה שלי,
ולא תמיד הם יכולים לעזור.

לפעמים, כשאני יושבת מקופלת בפינה של החדר, רועדת מפחד, בוהה
בנקודה אחת בחלל, ומדמיינת אותי עכשיו מבחוץ,
אני מדמיינת אותי באה לאבא ומורידה לו משהו על הראש, והכל
נגמר.

שם כמו תכלת, גלים רכים בשיער, צוואר לבן כרוך בחוט שחור,
ועיניים רגילות לגמרי בצבע חום - עם מבט נקמני, מעוטרות בריסים
ארוכים במיוחד ששולחים את גופם לעברך כאילו עוד רגע הם יתקפו
אותך ולא יישאר ממך כלום. [ולפעמים אני חושבת שירשתי את הריסים
האלה מאבא.]

'את הנסיכה שלי, ואת יודעת שאני אוהב אותך, נכון?'
'כן אבא, אני יודעת'
'אבל את יודעת רק שלפעמים כדאי לא להרגיז אותי יותר מדי כי אז
אני מתחמם, ואז אני לא שולט בעצמי, נכון?'
'כן אבא, אני יודעת'
הוא נותן לי נשיקה על הראש ויוצא מהחדר.