מחשבות של לילה כשלא הצלחתי להירדם...

שלוש ורבע בלילה והשעון על פרק ידי מתקתק בזעם מחריש אוזניים.
הבטן כואבת. קופסת הכדורים התרוקנה לפני מספר שעות.
ברקע בק מספרים לי על זה "שכולם צריכים ללמוד מתישהו" וביחד עם
זה עוטפים אותי בעצבות נוגה וקיטש.
קיטש. זה בערך מה שמרכיב אותי. קיטש ורומנטיות וריקנות בלתי
נדלית שצצה לה בדיוק בשעה שלוש בלילה. כל לילה.
לפני כמה זמן ישבנו אתה ואני משולבי ידיים והשקפנו מצוק אל עבר
גלים שנשברים. אמרת לי כמה זה מוזר שהגלים הופכים לקצף כשהם
פוגשים בחוף ואני ליטפתי את ידך ואמרתי לך שהעוצמה שלהם כה
חזקה כך שבאיזשהו שלב הם חייבים להישבר. וחשבתי על עצמי.
שלוש וחצי בלילה. מחשבות עליך שהתנחלו בזווית הראש התפשטו
לנקודות בהן הותרת את חותמך בלילה הקודם. צמרמורת. הוורד הורוד
מפלסטיק שהבאת לי בט"ו באב מונח על שולחני כבר כמה ימים, והוא
כמונו, אינו נובל.
חשבתי עליך בזמן שראיתי את הסרט "שמש נצחית בראש צלול" פעם
נוספת. בפעם הראשונה שראינו את הסרט ישבתי אצלך בסלון. גופי
נשען-לא-נשען אל גופך בביישנות מאולצת של ידידות אפלטונית.
ובין מרחק הנגיעה מתח מיני בעוצמה של מיליוני וואטים גרם
לשערותינו לסמור. ניסיתי להסתיר את דמעותיי כשעלו הכתוביות.
חשבתי עלינו.
רבע לארבע בבוקר. מחשבות, כמו נמלים קטנות וחרוצות, רצות להן
מנקודה לנקודה, ואני מנסה להתמקד בתחושה של שפתיך. אט אט עיניי
נהיות כבדות.
זיכרונות. חלומות, ספק בהקיץ, ספק בשינה, מתגנבים לראש באופן
לא מודע כמעט כמו האוויר שאנו נושמים.
אתה ואני על ספסל בגינה, נשיקה ראשונה, התרגשות וצמרמורות
וסקרנות. ואתה מלטף את ראשי. כוכבים למעלה יוצרים חופת ביטחון
רק בשבילנו, והשמיים כמו הינומה, מכסים עלינו בטל.
החלום מתחלף בתחושת ריקנות. השעון מתקתק בחוזקה ומפריע לחוט
מחשבתי.
מרכינה ראשי אל השולחן ותמונת הרקע לפתע מתחלפת בזו של שנינו
במיטה. מנסים להירדם בצורה התמימה ביותר שאפשר, אך לשווא. אני
שמה אטמי אוזניים כי אני רגישה לרעש ואתה מלטף לי את הבטן,
מלטף לי את הגב, מלטף לי את הראש, ומקבל את העובדה שאני
מטורפת.
מטורפת.
ארבע לפנות בוקר. השמיים עוד בצבעם הכהה אך נראה שהוא דהוי
יותר.
שלחתי לך הודעה שאני אוהבת אותך וענית שאתה אוהב אותי יותר.
מריבות מטופשות של זוג נשוי. רציתי שתנשק אותי בצוואר ותלחש לי
שאתה אוהב אותי. רציתי אותך לצידי. רציתי אותך כל כך.
כמה שגעגוע זה דבר אכזרי.
חמש לפנות בוקר. הניסיונות להירדם כבר פסקו, אך המחשבות הקימו
קן בחדרי ולא מתכוונות לעוף.
עוד מעט השמש הלא נצחית תעלה בשמיים, ואני, בשלי, אמשיך לדמיין
את השמש הנצחית בראש-הלא-צלול שלי שישנה עכשיו. ואדע שכשתקום
תבוא להאיר את יומי.