כשהאחות צריכה לקחת לי דם אני מכינה את הווריד הכי בולט שלי
ביד ימין, אני תמיד מסתכלת אחרי שהמחט נכנסת והדם יוצא, בראש
שלי תמיד  מתנגן  blood של פרל ג'אם ואני שומעת את הצרחה
בפזמון  "its- my- bloooooood" . והכל נגמר תוך שניות, כמה
מבחנות מלאות, מדבקה על כל אחת חיטוי עם ריח חריף של אלכוהול
והאחות שותקת עד שאני שואלת: "זהו? " היא מהנהנת לחיוב ואני
הולכת עם הצמר גפן מקופל דבוק לפלסתר עם חצי שרוול מופשל.

יש משהו מעורר בחוויה הזאת, הרגשה של כוח אבל גם של מסכנות.
של חיות ובריאות אבל גם של חולי.
אחרי שישלחו את הדם למעבדה יגלו שיש לי בעיה או שאולי לא.
הנוזל האדום הסמיך שנלקח ממני מעורר בי תהיות, שאלות קיום של
חיים ומוות.
אבא שלי צחק עליי כשאמרתי לו את זה "הגזמת.. " הוא אמר, אבל
אני לא מצפה שיבין אותי.

חור קטן וחלק מהזרימה של החיים יוצאת החוצה, חלק מאימא שלי חלק
מאבא חלק מסבתא ומסבא ומעוד כל מיני אנשים שכבר מתו מזמן.
המחזוריות של החיים, דור ועוד דור, ויש כאלו שישרדו ויש כאלו
שלא.

"בדיקות" - עצם המילה מעוררת בי בחילה שמעורבת בהרפתקנות, זה
כמו מסע לגילוי...
אבל רק שלא יגלו כלום, שיגידו שהכל בסדר ואין חריגות, והתווך
של האחוזים של הלימפוציטים, כולסטרול, המוגלובין וכל הבלאגן
יתאים לתוצאות שלי.
שלא יהיו כוכביות מחוץ לסוגריים, שלא יסמנו לי שורות באדום.
כי אם כן, אז זה בטח יגרור המשך בדיקות או כל מיני איסורים או
אלרגיות או אלוהים שישמור-סרטן.

מתח... סתם מתח לא שווה... כי את התוצאות אני לא יכולה לשנות
...
ועד שהתוצאות יגיעו אני צריכה לחשוב - אם אני חולה אז יש
לתכנן: לעזוב הכל, לעשות את כל מה שחלמתי עד שהגוף יבגוד בי
ויגיד "מספיק תיכנעי".
לא בתי חולים, לא תרופות ולא זיוני שכל מיותרים... בורחים עד
שמתים.
ואם אני בריאה אז יש לתכנן: להפסיק להתלונן על כל שטות, מה
יותר חשוב מהבריאות?
לראות שהכל בעצם בסדר ולהגיד תודה על זה שאני נושמת, ולהמשיך
את החיים כרגיל, בלי שינויים מהותיים ואסקפיזם - עד לפעם הבאה
שיכאב לי משהו...