החלטתי להתחיל לכתוב סוג של יומן, לא ברור למה. אולי כי אני
מתחיל לשכוח את השנים שחלפו, אולי כי יש המון סיפורים טובים
שחשוב שייזכרו לדורי דורות...או אולי כי סתם משעמם לי ואין לי
עם מי לדבר...לא יודע.

חבל שנזכרתי עכשיו. אם הייתי מתחיל 20 שנה קודם הייתי יושב
היום בנוסטלגיה ונזכר בילד הקטן שחשב שהוא השחקן הטוב ביותר
בעולם, בהתאהבות הראשונה בילדה המתוקה מהכיתה המקבילה שהיום
הייתה נראת לי די טיפשית אך מתוקה להפליא. הייתי נזכר בשנות
הסבל הקשות בכיתה המדעית בתיכון ובשנת האלוויס המיתולוגית,
בחברה הראשונה, בגיוס לחיל הים, הקצונה, המסעות, החברים הפרידה
והכאב.....
כל כך הרבה דברים שלאט לאט מתפוגגים מהזיכרון וחבל. יותר מידי
ניסיון וחוכמת חיים שהולכים לאיבוד. אני יודע שהדברים החשובים
והמסקנות חקוקות וצרובות חזק חזק בנפש....אבל הפרטים הקטנים,
הנוסטלגיים, אלו שהביאוני עד הלום הם החשובים...חבל שרק עכשיו
נזכרתי.

אז מאיפה מתחילים? מהיום? מהדייט של אתמול? שלשום? או דווקא
ללכת שנה אחורה... שם הכל התחיל. מחדש.

אתמול, יום א' היה יום די מפתיע (לא בטוח שלטובה).  התעוררתי
מצלצול הטלפון של אבי בשעה 12:30 בצהריים (כן כן..אני
יודע...בהמשך) שהודיע לי שההלוויה של דודי תתקיים בעוד כשעה
וחצי וביקש שהאסוף את אימי בדרך כי הוא כבר נמצא שם. בדרך כלל
התראה של שעה וחצי לאירוע שכזה, כאשר אני עדיין באמצע החלום
הייתה מטריפה אותי וגורמת לכמה הערות מצידי...אך בהתחשב
בנסיבות החלטתי להבליג ולשתוק...אפשר לפרש זאת
כהתבגרות...אולי.

רק ביום שישי אמרתי לאחותי שמזמן לא ראינו את המשפחה. עברו כבר
חודשים אם לא שנים מהאירוע האחרון. הרי אשכנזים נפגשים רק
בחתונות והלוויות (לא כולם). אף אמרתי שאני מתגעגע לבני הדודים
שלי.... שזה לא קורה לי הרבה.
דוד שלי נפטר ביום שבת בצהריים. ככה סתם, ללא התראה מוקדמת.
ארוחת צהריים, סיגריה ולמיטה שממנה הוא כבר לא קם.
המפגש עם כל המשפחה (לא יותר מידי...אפשר להכניס את כולם
לאוטובוס...טוב, מיניבוס), העצב בעיניים גרם לי לתחושה מוזרה.
לא יודע, משהו לא תקין במצב, בחיים שלנו, בתרבות בדרך שבה אנו
מקבלים את המצב ולא מנסים לשנותו...קיבינימט! אף אחד לא מתגעגע
אלי במשפחה הזו??
הרגשתי צורך עז לחבק כל אחד ואחד...ללא מילים. אף פעם לא ידעתי
מה אומרים בהלוויות...עדיף לשתוק, להביט בעיניים, לחבק ולהיפרד
בתפיחה על השכם שאומרת אני כאן, תחזיק מעמד.
אמרתי לבן דודי (בחור מקסים בן גילי) שאתן לו 10,000 ש"ח אם
יוכל להגיד לי את שמות הילדים של טלי (בת דודה נוספת בת
גילנו). הוא לא ניסה אפילו לחשוב...אין סיכוי.  טוב אמרתי, 100
ש"ח אם תגיד לי כמה ילדים יש לה....שתיקה.  אין לו מושג.  ממש
עצוב. בני דודים שלא מכירים אחד את השני.
הרגשתי צורך לקחת פיקוד ולהראות שיש כאן לפחות אחד שאכפת
לו..אני!.  הוא סיפר לי שאשתו בהריון וצפויה ללדת בעוד חצי
שנה....הופתעתי ובירכתי אותו על הפיכתו לאבא בקרוב. תודה הוא
אמר וציין שהפך לאבא כבר לפני שנתיים וחצי...בלידה הראשונה!
כמובן שיצאתי מטומטם אך מידי תיקנתי ושאלתי "איך קוראים לגוזל
הקטן?", לקטנה.....קוראים יעל.  יופי, ממש מטומטם...לא מנסה
יותר.
הבנתי שעם הבני דודים אין לי ממש סיכוי אז הלכתי להסתובב עם
מוטי, בעלה של אחותי הקטנה. בחור מקסים אך כמו לכל אחד טומן
בתוכו שריטות ומשקעים לא ברורים. מוטי, לא חובש כיפה...בשום
מקום ובשום מצב. אני בטוח שיש לזה סיבה. אולי משהו שקשור למות
אביו אך לא רציתי לשאול. יש דברים שאני לא יכול להבין ולקבל אך
אני מחיוב לכבד. זה כלל ברזל אצלי.
בהמתנה עד שיגיעו כולם (וזה די מפתיע כי אין הרבה) מוטי סיפר
לי על כל מיני רעיונות עסקיים שבית הקברות מעלה בו. להתקין
מצלמת WEB על הקברים כדי שאנשים שלא מוצאים זמן להגיע יוכלו
לבקר את יקיריהם מרחוק. מזעזע אך לא רע. תוך כדי מבט מסביב
ראינו כי אנשים שבני או בת זוגם הלכו לעולמם שומרים מקום ואף
מצבה מוכנה ליד כדי להיקבר ביום מן הימים לידם.  מאוד יפה אך
מפחיד! מה אומר אדם שכזה?  שרואה את המקום אליו הוא הולך? זה
שלי...בקרוב אצלי...מפחיד.
מוטי אמר שיש עם זה קצת בעייתיות. מה יהיה עם אותו אדם יתחתן
פעם נוספת? מה אז? מה אומרים לשנייה? די בעייתי.  זה ההומור
השחור של מוטי...שוב המשקעים החבויים...לך תבין.

כאשר החלה ההלוויה, מוטי ואחותי נשארו מאחור..לא רצו להתקרב.
אני לעומת זאת הרגשתי צורך עז להיות ממש קרוב. להרגיש את הכאב,
לחלוק כבוד אחרון לדודי שלא ממש הכרתי...וחבל.
הלוויה של המשפחה זה משהו שקשה להסביר. הכאב די גדול גם אם לא
הכרת מספיק את הנפטר. מספיק לראות את כל הדודים בוכים ואת הבני
דודים עומדים מסביב בהלם מלא עצבות.
תוך כדי ההספדים הסתכלתי סביב, לראות את כולם, את הקמטים של
הילדים הקטנים שהכרתי שכיום הם אנשים בוגרים. כל אחד עם סיפור
חייו, עם הצרות והמשקעים שלו. אנחנו כבר לא ילדים...מסתבר.
באל מלא רחמים כבר הרכנתי את ראשי...
מפחיד לראות אך הדת היהודית מלאה בטכסים לא ברורים ואולי קצת
משפילים. מניחים את הגופה, ללא כל כיסוי או משהו שיגן עלינו
באדמה..ככה סתם...לתוך הבור.  ממש מפחיד. אדם בוגר, שעשה לא
מעט בחייו, בעל, אבא, סבא, מפרנס...פשוט נזרק לתוך הבור וזהו!.
ככה זה נגמר.
הרב אמר שזה מצווה לקחת חלק בכיסוי הגופה באדמה וכך אנשים רבים
לקחו את עת החפירה וזרקו אדמה לבור הפתוח.  רציתי ללכת, להשתתף
אך פחדתי. פחדתי לראות איך אני זורק אדמה את דודי המנוח..לא
הרגשתי בנוח אז לא זזתי ממקומי.
תמיד חשבתי על זה שכאשר אנו מתים אנו מגיעים לראות את ההלוויה
שלנו. כמו בסרטים, אנו עומדים מהצד עם אחד המלאכים הממונים
עלינו ופשוט מסתכלים. לא יודע אם זה ממש אנחנו או שהנשמה עולה
ומביטה מבט אחרון מסביב בדרך למקומה בשמיים. חיפשתי מסביב, בין
האנשים, גם אלו שעמדו מרחוק...לא מצאתי אותו. גם החיפוש אחר
הנשמה שעולה לשמיים לא הוביל לשום מקום.
לא יודע....עדיין לא וויתרתי על קו המחשבה הזה. אני עדיין לא
סגור בכלל מה אני חושב בנידון, בכלל בנושא האמונה .... שאלה
קשה.  שוב הרכנתי את ראשי.
חשבתי האם אני אבכה במצב שכזה. חס וחלילה מישהו ממשפחתי
הקרובה...לא יודע.  הדמעות לא ממש באות אלי כבר שנים. כנראה
שנגמרו לי הדמעות. אבל זה סיפור ארוך בפרק אחר.
בדרך לאוטו עברנו דרך סבתא וסבא שלי ז"ל. הם קבורים כמה מטרים
ספורים משם. לא נראה לי שהייתי שם לפחות 10 שנה מאז היותי
ילד...אם בכלל. לא זוכר.  לא הכרתי אותם יותר מידי. סבתא שלי
ז"ל נפטרה כאשר עוד הייתי ברחם אימי. היא נשרפה כאשר בישלה
במטבח. אף פעם לא דיברתי עם אבי על זה..לא יודע למה. סבי ז"ל
נפטר כאשר הייתי בין שש, מסרטן. לא ממש שזוכר. אולי כמה תמונות
וזהו. אבל הביקור החטוף בקברם הוסיף משהו להרגשה המוזרה
שליוותה אותי כל היום. הנחתי אבן על קברם והלכתי.
בדרך עוד הבטתי בקברים השונים וניסיתי לדמיין את האנשים ומה
היו בחייהם. יש קברים גדולים ומפוארים שמיד גורמים לך לחשוב
שהאיש היה מישהו חשוב. ממייסדי היישוב בארץ, מנכ"ל חברה או סתם
מישהו עם הרבה כסף.  קברי הזוגות של בעל ואישה גורמים לך לחשוב
על אהבה....  "בחייהם ובמותם לא נפרדו...". והקברים עליהם כתוב
"הילד..." פשוט גרמו לי לכאב חד בבטן.
מספיק, נכנסתי לאוטו ונסעתי משם...לא יכולתי עוד.  נסענו כולם
לבית המשפחה.
גם שם אין על מה לדבר, מה להגיד. סתם ישבתי ודיברתי עם בן
דודי. אמרתי לו שחייבים לארגן מפגש משפחתי של כל הבני דודים
ללא אירוע מיוחד. בלי חתונה, בלי לידה או בירת..ככה סתם, מפגש
לדבר ולהכיר.  לקחתי על עצמי את האחריות. אחותי צחקה עלי ואמרה
שבאירוע הבא כולם יזכירו לי את זה.
מסתבר שצריך להתפלל בבית המשפחה וכל הגברים נרתמו לעניין. חוץ
ממוטי...כמובן.
עמדנו כולם וניסינו לעקוב אחד הרב שהגיע לעזור. הוא הבין שאין
לנו יותר מידי מושג חוץ מכמה אנשי סגולה שידעו מה עושים. ע"מ
69 אמר הרב וכולנו אחריו. באמצע תפילת שמונה עשר (שאני אף פעם
לא יודע מתי היא מסתיימת כך שאני קורא עד שמפסיקים אותי( נשמע
פלאפון מצלצל. ולא סתם צלצול אלא אחד מישירי ה- MTV  המפורסמים
של היום..לא זיהיתי.  מפתיע אך אף אחד לא ממש זז לכבותו.
הרגשתי רע בשביל המשפחה...לא מכובד ולא נעים. הפסיק לצלצל, אך
מיד אחריו נשמע גם הפלאפון השני והפעם בתרועות קרנבל משעשעות
אם לא היינו באמצע תפילה מאולתרת. הפעם רצו לכבותו. הצלצול
השלישי, הרביעי..והשמיני כבר עשו רושם של משהו לא תקין בחברה
שלנו. קיבינימט, תפילה לכבוד הנפטר, באמצע העצב וכל הפלאפונים
מצלצלים. מילא אנחנו אבל בנו של הנפטר!!!  משפחה דפוקה.  מוטי
ישב בצד וצחק. אם זה לא היה מצחיק הייתי בוכה!  זו לא הדרך
לחלוק כבוד אחרון.
אחרי התפילה כמעט כולם הלכו ולא נשארו יותר מידי גברים לתפילת
ערבית.  אז נשארתי...הרגשתי צורך להיות שם עם כל המבוגרים.
וחוץ מזה שלא ממש היה לי לאן ללכת.
אז התפללנו ערבית, הפעם רק פלאפון אחד צלצל והפריע למנוחת
המתפללים...של הרב.
אחרי התפילה, עוד סיגריה אחת עם דודי. שאלתי אותו מתי אני אזכה
לראות אותו והוא הראה לי מעיין פרצוף חצי כועס חצי מעליב.
שאומר תפסיק לבלבל לי את המוח, הרי לא תבוא. רשמתי לעצמי, אחרי
מפגש בני הדודים לארגן ארוחת ערב אצל משה, אחיו של אבי.
המון מטלות ביום קצר שכזה....הרגשתי צורך ללכת. נפרדתי מכולם
ויצאתי לאוטו.

בדרך הביתה עוד הספקתי לדבר עם יואב, או יותר נכון גלמור (ככה
אני קרוא לו מאז שאנחנו מכירים) אחד משני החברים הכי טובים
שלי... כנראה הטוב ביותר.
כשיש לי משהו לספר אני מתקשר אליו. אז סיפרתי לו על היום
שעברתי, ההרגשה המוזרה שמלווה אותי.
אחרי כמה שאלות והשתתפות בצער גלמור שאל מה עושים ביום שישי,
הסילבסטר. הוא והשותפה שלו מארגנים מסיבה על הגג לכבוד
הסילבסטר. אבל מה לעשות שבגילנו כבר רוב החברים נשואים או סתם
עם חברה כבר שנים והמסיבה צפויה להפוך לערב זוגות זוגות משעמם
. גלמור ביקש שאני אארגן כמה בחורות למסיבה.  מאוד החמיא לי
שאני נחשב לאחד שיכול לארגן בחורות אך מה לעשות שאני לא מכיר
יותר מידי. כל הבחורות שהכרתי בשנה האחרונה לא ממש רוצות לראות
אותי...לא חי בכל אופן.
אמרתי לו שאנסה.
הקשבתי להודעות במשיבון. רק שתי הודעות. עד לא מזמן כשלא הייתי
זמין ליותר משעה היו לי לפחות עשר הודעות...עכשיו שתיים וגם לא
ממש חשובות. מהראשונה התעלמתי, ידיד שמציק לי מידי פעם
להיפגש..אבל לא היה לי חשק לחזור אליו. ההודעה השנייה דווקא
מצאה חן בעיני. מיטל, בחורה בת 23 שהכרתי בצ'אט אתמול ושאלה
האם אני רוצה להיפגש.
התקשרתי אליה כשהגעתי הביתה. מיד ידעתי שאין לה סיכוי. זו
הייתה מאותם שיחות שלא ממש זורמות שהייתי צריך לחשוב כל הזמן
איך מעלימים את השתיקה המעצבנת שכל הזמן חזרה על עצמה. החזרה
על המשפט "ומה חוץ מזה..?" גרמה לי לרצות לסיים את השיחה כמה
שיותר מהר. מה גם שהיא נשמעה מאוד יבשה, חסרת התלהבות, ולא רק
ממני אלא מהחיים בכלל. לא נתנה לי לדבר, כל הזמן קשקשה משפטים
לא ממש חשובים בצורה מונוטונית ומשעממת.
לא ידעתי איך לסיים את השיחה וללכת לישון (מפתיע שהייתי גמור
הרי קמתי ב- 12:00) ופתאום מצאתי את עצמי שואל אותה מתי בחור
מקסים כמוני יכול להוציא אותה לערב שקט של כוס קפה? טיפש
שכמוני וחסר עמוד שדרה. אבל מה לעשות, ראיתי תמונה שלה בצ'אט
ולא יכולתי להתמודד עם החזה הגדול שבלט ללא עוררין מכל זווית
שהסתכלתי. הייתי חייב לשבור את רצף השטוחות שיצאתי איתן
לאחרונה, גם במחיר של דייט עם בחורה מעצבנת וכנראה משעממת
כמוה.
אחרי הבנה שביתר ימי השבוע היא עסוקה מצאתי את עצמי קובע איתה
לעוד שעתיים בפ"ת.
נשבר לי הזין מהנסיעות הללו. אני גר ברחובות, לא ברור למה זה
קרה. והיא בפ"ת. אבל החלטתי לקחת את זה בקלות. שכנעתי את עצמי
שאני צריך להתפרק אחרי היום הכבד שעבר עלי.
שלחתי לגלמור SMS שאני יוצא לעוד דייט ואני אשלח לו עדכונים
בהמשך. זה מסורת. אנחנו מעדכנים אחד את השני בכל מסעות הדייטים
שאנו עוברים...בזמן אמת. זה מוסיף לאווירה.
התקלחתי, התגלחתי ויצאתי לדרך הארוכה שאותה אני כבר מכיר יותר
מידי טוב...אוף. כמעט נרדמתי בדרך.
למרות שגדלתי בפ"ת רוב ימי חיי היה די ברור שהלכתי שאיבוד בדרך
למיטל. אבל אחרי שלוש שיחות טלפון הצלחתי להגיע לשכונה די
מפחידה בפ"ת. שכונה שמאופיינת באוכלוסייה דתית, חסרת אמצעים
שבדרך כלל לא מניבה עורכות דין, דוגמניות, נשות פרסום או סתם
נשות החברה הגדולה...כמו שאני מחפש בדרך כלל. לא נעים להגיד
אבל זה נכון והציפיות שלי נשארו נמוכות כפי שהיו בשיחת הטלפון
המוקדמת שלנו. ראיתי את מיטל מתקרבת מרחוק לכיוון הרכב והתחלתי
לפתח אופטימיות זהירה.
מרחוק זיהיתי כמה אלמנטים שאני חובב בנשים. טוב, אלמנטים
הכרחיים שאני דורש באישה. היא הייתה גבוהה, משהו כמו 1.74, רזה
וחטובה, חזה מידה C לפחות שבלט ועמד היטב בתוך הסוודר השחור
שלה כאילו הסתכל לכיווני. צבע עורה היה שחום לייט, בדיוק כמו
שאני אוהב (תאמת לא ציפיתי למצוא אשכנזייה לבנונה בשכונה כזו).
נו טוב, חשבתי לעצמי, אם כך הנסיעה הייתה שווה את זה.
כשמיטל נכנסה לרכב הבנתי שני דברים. אחד, היא באמת גבוהה!!
והייתי צריך לשבת ממש זקוף כדי לא להרגיש רגשי נחיתות. דבר
שני, משהו לא מסתדר לי בפרצוף שלה!  משהו מוזנח וגברי במקצת.
זהו, עשיתי את שלי, מצאתי בה פגם (הראשון!) תוך שלוש
שניות...שיא חדש עבורי. רק בגלל הגוף המהמם ניסיתי למצוא
בפרצוף שלה גם משהו חיובי, ניסיתי בכח. אחרי מאמצים לא קטנים
מצאתי אפשרות למשהו חמוד מתחת לכיסוי הגברי שבטח מלמד על
ניסיון חיים לא פשוט שהבחורה עברה בגילה הצעיר.
היה לה גם חיוך די חמוד. די חמוד, לא יותר מזה...היה משהו
בזווית השיניים שלה הפריע לי....אני ממש טיפש אבל מה לעשות, זה
הכישרון שלי לחפש פגמים בבחורות. אני חייב מושלמת...בשבילי
כמובן. והפגמים הללו שוללים כל אפשרות למשהו מעבר לסקס מטורף
שהייתי בטוח שטמון בה. (שוב אני והסטיגמות שלי). מה לעשות, היה
בה משהו מאוד סקסי (אם מכסים לה את הפרצוף) שגורם לך לרצות
לזיין אותה מייד במקום,  כאן ברכב תוך כדי שהחימום והנשימות
שלה יוצרים אדים על כל החלונות, שהחזה שלה צמוד לפרצוף שלי
והיא לא מספיקה לרכב עלי עם כל ה- 1.74 שלה.
כן, כבר בדקה הראשונה הצלחתי לגלות את כל זה, לדמיין בפרטי
פרטים את האירוע ולהתעצבן על עצמי שאין לי את האומץ לשאול אותה
מייד האם היא רוצה להזדיין. במקום זה שאלתי לאן הולכים?.
היא כיוונה אותי לפאב קרוב בפ"ת! כן, מסתבר שיש משהו בפ"ת ועוד
באמצע השבוע.
כשיצאנו מהרכב נרגעתי שאני עדיין גבוה ממנה בשניים שלושה
סנטימטרים ואני יכול להפסיק להימתח כמו דחליל. וויתרתי על הקפה
והלכתי ישר על ווודקה סוואר כדי לנסות ליצור מצב רוח ואולי
להתעלם מהפרצוף שלה.  מהר מאוד הבנתי שהתיאוריה שלי נכונה
ומהשכונה הזו חייב לצאת סיפור לא פשוט.  מיטל, אם חד הורית,
בגיל עשרים ושלוש! לילד קטן בן ארבע וחצי. סיפור חייה טומן
בתוכו נישואין בגיל 17, לידה חודש לפני גיל 19, גירושין בגיל
20 לבחור שעזב את הארץ ולא רוצה כל קשר עם הילד. לא הופתעתי
שההסבר לכל זה היה משפחה חוזרת בתשובה וחתונה כי אין ברירה
אחרת.
היום היא כבר לא דתייה. חזרה בשאלה, חוץ מכמה מנהגים
שנשארו...כמו אצל כל המסורתיים לא מדליקים אש בשבת..וזהו.
הבחורה עובדת במשרה מלאה, עברה לפני חצי שנה חזרה להורים
שהתגרשו לפני שבועיים ומיטל נשארה עם אמא ועוד ששת אחיה!.  
ואני חשבתי שהחיים שלי קשים.
אבל, מפתיע, הבחורה לא נשברת מהמצב. להיפך, יש בה אופטימיות
מדהימה ורצון עז להצליח בחיים, להגיע רחוק ולהספיק כמה שיותר.
וזאת במקביל לגידול ילד בן ארבע וחצי שחושב שהיא הכל
בשבילו...וכל זה בגיל עשרים ושלוש!!!! .
מעבר לכל זה היא אף מספיקה לשחק בחוג תיאטרון, לראות הצגות
(בחנתי אותה לראות האם היא סתם מנסה להרשים אותי אבל מסתבר
שהיא מבינה יותר ממני), לבלות עם חברות ואף לשבת כאן איתי כמה
שעות לפני שהיא צריכה לשלוח את הילד לגן (פרטי!)
כמו בכל דייט הייתי חייב לשמוע את דעתה על הבחור המקסים שיושב
מולה (וזו דעתי האישית בלבד) ולא הופתעתי לשמוע על זה שאני
חמוד, מקסים, מצחיק והיא תשמח להיפגש פעם נוספת.

מה אני יכול להגיד, התרשמתי. בחורה מקסימה..... אין לה שום
סיכוי אצלי.