החיים, החיים הם כמו עכבר. כן, בהחלט כמו עכבר רק שאין להם
שפמפם קטן בקצה החוטם המחודד שלהם. וכך גם אין להם רגלים
קטנטנות וזריזות, ובאותה התאמה אין הם מכוסים פרווה צמרית
מחממת. והזנב, זה די ברור.
אך בכל זאת החיים הם כמו עכבר, תקרב את האצבע קרוב מדי ותשאר
בלעדיה. כך שעדיף לא להתקרב אליהם, החיים, לשמור על מרחק ובדרך
על האצבעות. והרי בלי החיים כל כך טוב.
תנו להם, כמו לעכברים, לרוץ על גלגל גדול (יחסית כמובן!),
ושירוצו. גלגל הזמן מסתובב לו והחיים רצים עליו, ולאן?
לשום מקום. רצים ורצים אך נשארים באותו המקום. לעומתם הזמן רץ,
רץ מהר יותר מכל דבר אחר. טוב, אולי לא מהר כמו העכבר אך מספיק
מהר מכדי שנוכל להשיגו.
החיים אצים רצים להם בגלגל ומזדקנים בכל צעד שחולף, והנה עברו
להם שנים והחיים הזדקנו. ומה השיגו?
כלום, ממש כלום. חוץ מכאב ראש ורגלים גדולות במיוחד.
פתאום נפלו, הגלגל נעצר. נעמד על מקומו.
שניה אחת.
והנה כבר עכבר חדש ממלא את מקומו, החיים ממשיכים לרוץ והזמן
אינו עומד לו בטל בלי מעש.
לליסה הקטנה לא היה עכבר. לא ולא. לא לבן כזה עם רגלים קטנות
חוטם מחודד ושפמפם מעודן, בלי זנב ארוך ומפותל. ממש לא.
היה לה חתול. גדול ושמן, ג'ינג'י. החתול היה רובץ בלי הרף על
הכרית שלו כל היום, כך במשך שנים.
ליסה הלכה וגדלה, כל יום ביומו ליטפה את החתול על הגב. כך
כשהגיעה לתיכון היה החתול קירח, לא כולו, רק בגב. עדיין לא זז.
רוב בני המשפחה התייחסו עליו כאל פוחלץ ותו לא.
יום אחד כשכל בני הבית לא היו בו, יצאו איש איש ואשה לעיסוקה
או עיסוקו (בלי התאמה) הבחין החתול "פוחלץ" בעכבר לבן ממש עם
זנב מקורזל מתפתל לו מאחור. מיד זינק החתול ממקומו והתנפל על
"אללה" העכבר.
רק שכמו החיים, היה רץ לו על הגלגל ולא מגיע לשום מקום. הזמן
עבר והחתול לא הגיע לשום מקום, כמובן חתול, חיית השטן, רבצה
היא כאמור במקומה בלי ניע כך שגם לרוץ לא רצה. רק השמין ונהיה
גדול וכך בהתאמה הפוכה קטנו רגליו, הלכו והצטמקו עד לגודל
מזערי של ארבעה זלזלים מקורזלים מזדנבים מתוך גופו השמן עטוי
הפרווה. מיד עם ניסיונו לרוץ נתלשו הזלזלים מגופו (עם הזמן
נדבקו הם לרצפה, ויש אומרים אף היכו שורש).
הוא התגלגל על הרצפה משאיר כתמים נאים בצבע דובדבן (חמוץ
כמובן). כיוון שלא היה רגיל לזוז ועוד בלי רגלים, החליט שהעכבר
יבוא אליו וכך לא יצטרך לאבד עוד איברים חשובים (אם כי חסרי
שימוש לחלוטין במקרה זה). כאן הייתה טעותו העיקרית. הרי אמרנו
כבר שאסור בתכלית האיסור להתקרב לחיים, בטח ובטח שלא לתת להם
להתקרב אליך.
הוא נתן להם להתקרב אליו.
לעכבר לא היה כל ניצוץ של רצון כלשהו להתקרב אליו.
בדיוק אז נכנסה ליסה הביתה ורצה אל השמן. אך איזה ביש מזל, היא
ביצעה את אותה הטעות, העכבר היה שם והיא רצה אליו (בדרך אל
החתול!). כך רצה אל החיים, אסור! העכבר נגס בליסה נגיסה הגונה.
והיא שחררה אנקת כאב אל חלל החדר.
גם השמן צווח.
העכבר המשיך במרוצתו, ולאן הגיע אתם כבר יודעים.
פלסטר.
פלסטר אכן המצאה מעניינת, ואף יותר ממה שאתם חושבים, שכן אלה
לפעמים מצילים את המצב.
אמא של ליסה שמה לה פלסטר על האצבע והכל עבר. את החתול החליפה
בעד אחד אחר, שגם הוא מיאן לזוז כל כך מהר ממקומו.
והעכבר? ובכן "אללה" (העכבר) המשיך לרוץ עד סוף הזמן (שלו
לפחות). לכשהגיע הרגע הזה, הזמן נעצר מלכת. ישר החליפו באחד
אחר והחיים המשיכו בשלהם.

26.11.03