הרבה זמן לא כתבתי פה. הרבה זמן לא היה לי צורך לכתוב פה.
עכשיו יש לי. אני עצוב, שוב. אחרי שהתגייסתי סוף סוף והצבא עשה
לי טוב אני שוב עצוב. שכחתי מה זה להיות על סף בכי כל הזמן, רק
לחשוב מתי יבוא משהו או מישהו שיעשה את הכל טוב יותר. גם שכחתי
מהצביטה הזאת בלב שחזרה אלי כל כך חזק. זה לא כיף להיפגע,
במיוחד לא אחרי שיצאת מתקופה ארוכה של עצבות לתקופה שהכל טוב
לך עם הכל, ואז בלי שאתה שם לב זה בא. מישהו בא ודורך עליך,
משפיל אותך ולא מתחשב בכלל בך. אנשים לא רואים לפעמים מה הם
עושים לאנשים אחרים. לפעמים גם קשה לראות מה מישהו עושה למישהו
אחר. אבל מי שעושים לו משהו רע, יודע. תמיד יודע מה עשו לו. זה
לא קשה לפספס את הכאב הזה, החולשה, חוסר האונים, הדמעות,
הניתוק מהחברה, הרצון להתבודד, להתאבד... שכחתי מכל הרגשות
האלה, לצערי הן חזרו. ידעתי שאסור היה לי להיכנס לזה. סתם דפק
אותי. רגשית ומוסרית. אבל זה בגללי, אני לא לומד מטעויות. כבר
עשיתי את זה פעם אחת ועכשיו עוד פעם. רק בגלל שאני לא לומד
מטעויות ואני גם בחיים לא אלמד. תמיד אמרו לי שזה שאני הולך
אחרי מה שאני רוצה ולא דופק חשבון לאחרים זה מעולה! ככה צריך
לחיות! כנראה שלא. כי זה רק דופק אותי ככה. מה שמצחיק זה שאני
אומר את כל זה עכשיו אבל פאק! באמת נראה לכם שאני אשתנה? גם אם
אני אנסה בתת מודע אני לא אתן לעצמי. לא יודע למה, אבל אני
פשוט לא אתן לעצמי להשתנות. זה כבר חלק מהטבע שלי ללכת אחרי מה
שאני רוצה בלי לדפוק חשבון. אני מקווה שיום יבוא ואני אלמד
שאני סתם דופק את עצמי ואת החברים שלי. אני מקווה מאוד שהבן
אדם שעשה אותי עצוב יודע שזה הוא. אבל הוא לא צריך להרגיש רע,
זה לא אשמתו. לא לגמרי לפחות. למקרה שאתה לא יודע אז זה אתה
"צילי". אם אתה זוכר שקראתי לך ככה, אתה תזכור מה קרה.
אני לא יכול להמשיך לכתוב, אני פשוט חייב לבכות. מצטער שאני
חוזר לכתוב בכזאת נימה, ממש מצטער.