[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







די בי
/
שכחה מרצון

"כלבה, בגללך אני בוכה". שוב. יש לי שיר שמתחיל ככה. לפחות
נדמה לי. אני כבר לא זוכרת דברים כל-כך בבהירות כמו פעם. סיפרו
לי שקרתה לי תאונה. לא אמרו לי איזו, אבל היא כנראה לא הייתה
רצינית, כי אני כבר לא בבית-החולים. שחררו אותי, אבל השאירו לי
את היד הימנית בתחבושות. הם אמרו שאסור לי להוריד אותן בשום
פנים ואופן.
הם מצאו תעודה מזהה בכיס של הג'ינס שלי וקראו להורים שלי. הם
לקחו אותי הביתה, וכל הזמן שאלו אותי שאלות מוזרות כאלה, שלא
הצלחתי לענות על אף-אחת מהן. אחת מהן הייתה אם אני זוכרת את
אחותי. עניתי להם: איך אני אשכח אותה, בחיוך. הם אמרו לי
שברחתי מהבית אחוזת טירוף, וכשהם קיבלו את השיחה מבית החולים,
הם כמעט השתגעו מדאגה. במיוחד אחותי. שאלתי אותם איפה היא, הם
החליפו מבטים מלאי משמעות. שאלתי מה קרה, והם אמרו לי שאחותי
לא באה איתם לקחת אותי.
נרדמתי באוטו.

כשהתעוררתי, הייתי במיטה שלי בבית. חייכתי לאמא שלי, היא הייתה
ליד המיטה שלי. כשחייכתי, דמעות עלו בעיניה, ונבהלתי. ושאלתי
אותה למה היא בוכה. היא אמרה לי שהיא כל-כך דאגה לי. לא הבנתי
אותה, אבל חיבקתי אותה בכל זאת. היא שאלה אותי אם אני זוכרת
משהו מלפני התאונה, משהו מ-24 השעות שלפני. עניתי לה שבערך.
עניתי לה, שכאשר שהיינו בחופשת פסח, אחותי ואני שיחקנו, ונשברה
שרשרת שהיא מאוד אהבה, אז הדבקנו אותה עם דבק מגע.
פתאום התחיל לי כאב ראש מוזר ולא יכולתי להמשיך לדבר עם אמא
שלי. היא אמרה לי לא לדאוג, שזה בסדר, ושנדבר בפעם אחרת, ויצאה
מהחדר בוכה.
נרדמתי במיטה.

כשהתעוררתי, אמא שלי ורופא היו לידי. אמא שלי לא שמה לב
שהתעוררתי, ושאלה אותו איך היד. הרופא השפיל את מבטו, ושם לב
אליי. הוא נראה מופתע. הסתכלתי עליו בתמיהה.
"מה קרה?" שאלתי. "נזכרתי בשיחה שלי עם אחותי, אבל לא זכרתי מה
אמרנו."
"הכל יהיה בסדר", אמר הרופא בטון של שכנוע עצמי.
"אני לא טיפשה, שמתי לב שמשהו לא בסדר", אמרתי לאימי לאחר
שהרופא הלך.
אבי נכנס לחדר. "איך היה?" הוא שאל. אימי לקחה אותו רגע החוצה,
שכבתי במיטה מאוכזבת. נדמה לי שרטנתי.
עד שהם חזרו, העיניים שלי כבר היו עצומות, ועמדתי להירדם.
"תסתכל עליה, כמו מלאך", אימי אמרה.
"שלא תעזי לספר לה!" אמר אבי בטון מאיים.
"ששש, היא אולי תשמע אותך!" היסתה אותו אימי.
"אני מכיר את הפה הגדול שלך, אולי זה ייפלט לך בטעות!" אמר
אבי, הפעם בלחישה מתרחקת. הם עמדו לצאת מהחדר.
"אבל לא נוכל להסתיר ממנה עוד הרבה זמן, שכבר אין מה לעשות!"
אמרה אימי.
לא שמעתי יותר.
שקעתי לשינה טרופה, נדמה לי שהזעתי.

כשהתעוררתי, מטלית רטובה הייתה מונחת לי על המצח. פתחתי את פי
בלי רוק, ובעיניים מכוסות ניסיתי לבקש מים.
"מים!" השתנקתי. זה הזכיר לי את ניתוח השקדים שלי...
לאחר כמה שניות הושטה אליי כוס. "תודה" לחשתי. האדם שהיה בחדר
התחיל לבכות חרישית, ורץ מחוץ לחדר. שמעתי משהו מתנפץ. אימי
צרחה.
"מה קרה?" היא צעקה בבהלה, צעדיה מטופפים על הרצפה הישנה שלנו.
"מה עשית הפעם?" היא צרחה בטירוף.
"מה קרה?" צעק אבי, מהסלון כנראה.
"כלום!" אמר הקול. זו הייתה אחותי. "בטעות!!" היא אמרה
בתחינה.
"ממוש!" צעקתי בגרון ניחר בשמחה, נדמה לי שהמטלית נפלה.
אחותי באה לחדר. ברגע שראיתי אותה חיוכי דעך. כעסתי עליה ולא
הבנתי למה.
"כן, נשמה." היא ניסתה לומר מעודדת מהשמחה בקולי.
"מה קרה?" שאלתי אותה. היא הבינה שלא התכוונתי לקול הניפוץ.
"ספרי לי מה קרה!" צעקתי עליה, כעסי גואה.
"אני מצטערת ממי", היא אמרה בכנות. "אני מצטערת", היא פרצה
בבכי. "לא התכוונתי".
רחמים התחילו לעלות בי, לא הבנתי למה אני כועסת עליה. "מה קרה
לי?" שאלתי, בפיוס.
"קרתה לך תאונה." היא השתנקה.
ניסיתי לעמוד כדי לגשת אליה.
"לא!! צעקה אימי מפתח הדלת. היא ניגשה אליי בבהלה, וראיתי את
ידי.
"אימא!" צעקתי בכל קולי. אבי רץ מהסלון לחדר. "מה קרה לי???"
"מכונית התנגשה בך." אמר אבא בפשטות ובאכזבה. "היד אבודה."
התעלפתי.

כשהתעוררתי, הייתי שוב בבית-החולים. נזכרתי בכל מה שקרה. דמעות
זלגו במורד לחיי.
"כלבה!!!" צרחתי. לא הפסקתי לצרוח, והרופא הזריק לי משהו, אולי
תרופת הרגעה, שההשפעה שלה הייתה כמעט מיידית. התחלתי להיחלש.
אחותי ניגשה אליי בחשש.
"איפה אימא ואבא?" שאלתי, רציתי להרוג מישהו, אבל כבר לא היה
לי כוח.
"הלכו לקנות משהו לאכול." היא סימנה לרופא שזה בסדר להשאיר
אותה לבד איתי.
"מה עשית לי?" שאלתי בתחינה, שבילי הדמעות מוצפים מחדש. "למה
ברחתי?" הרגשתי מנומנמת, אבל החלטתי שאני אקבל תשובה ויהי מה.
"רבנו." היא אמרה בפשטות. כאב נשמע בקולה, אך אני לא שעיתי
אליו.
"למה?"
"אמרתי שהפכת לסנובית"
"אבל זה לא נכון!!"
"ככה הרגשתי."
"אמרתי לך לא לחנך אותי. ש... שאני יודעת יותר טוב ממך..."
שתינו בוכות.
"גרמתי לאבא לכעוס עלייך, כי... כי חשבתי שתתחצפי אליו אז
אמרתי לו את התשובה שלך לפנייך. הוא סטר לך."
אני באפיסת כוחות.
"זונה."
"הלכנו מכות, אבל הפעם אני ניצחתי. את לא סבלת את זה. אמרת שזה
לא צודק שתמיד את... אוכלת חרא בגללי."
"שחצנית."
"את נשבעת שזה לא יישאר ככה. שמ... מהיום הכל ישתנה."
"טיפשה"
"סליחה."
היא התייפחה מעליי. נרדמתי.






16.4.05

סליחה בובו. מבוסס חלקית על מקרה אמיתי שקרה לי. מוקדש
לאחותי







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני מורעל אש,
שמתי את הנשמה
שלי בצבא.

שלחו אותי לבה"ד
1, זרקו לפח
שלושה חודשים
מהחיים שלי על
בולשיט
פסודו-מנהיגותי,
ועדיין נשארתי
מורעל, ואף אחד
לא מתלהב מזה.

עכשיו שולחים
אותי להשלמה
חילית, עוד
שלושה חודשים של
בולשיט
פסודו-מקצועי.

אני רוצה לשאול
מעל ריבועי הבמה
- שאול מופז,
אין לך לב?

- אחד, מורעל
לשעבר


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/4/05 10:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
די בי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה