[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לכל יהודי שמכבד את עצמו יש דוד באמריקה. הדוד מאמריקה הוא
נושא מתאים לקישוט שיחה. כשמישהו רוצה להרשים את רעו לשיחה,
יגניב משפט כמו: "בני משפחתי במנהאטן חיים שם כבר עשרות שנים,
אין להם רכב ואפילו לא רשיון והם אנשים מאושרים שאת מנת
האדרנלין היומית שלהם בדרכים, הם מסניפים בנסיעת הבוקר ברכבת
התחתית".

בתקופת הצנע של שנות החמישים, היו הדודים מאמריקה, שולחים
חבילות מזון מלאות קופסאות שימורים - החל מחלב משומר ואבקת
ביצים וכלה בשעועית ובשר קצוץ - למשפחות הרעבות בארץ השדופה.
זאת מאחר ששליחים מארץ הקודש שכנעו אותם באותות ומופתים שקרוב
משפחתם העני, גווע מרעב ואין לו מה לאכול. היום, הדוד מאמריקה
כבר נשוי לגויה, מתפלל בבית כנסת שמנוהל על ידי רבנית ואותם
שליחי ממון, או יורשיהם, משכנעים אותו, שצריך לשלוח בדחיפות
כסף לישראל כדי לקנות שכפ"ץ קרמי לאמיר (שם בדוי) שמסכן את
חייו במלחמה מול הערבים. הדוד מאמריקה פעיל מאד (יותר נכון
מופעל) בעניני הון ומדינת ישראל ואם הוא לא היה קיים, היינו
חייבים להמציא אותו.

הדוד האמיתי שלי, אמנם בן 81 שנים, אבל בנפשו הוא ילד עליז
ושמח בחלקו. זאת, על אף ארוע מוחי שעבר ומחלת הפרקינסון
שמכרסמת בצידי גופו. משך שנים היה צייר מוכר ופרופסור לאמנות
והיום, לאחר שפרש, הוא חוגג את כרטיס ה"תושב ותיק" שלו אשר
מקנה לו נסיעות חינם ברכבת התחתית. מדי בוקר הוא יורד מביתו
המהודר בהארלם המשודרגת, לסטודיו שלו בצלסי, בכדי להשלים
מונומנט חריטת עץ רב השראה. אשתו הסופרת הידוענית, "רק" בת 75
פועלת בחוגים ציוניים כרוח תזזית (מהצד השמאלי קיצוני של בוש)
ונפגשת עם כל סלטא ושמנא של התפוח. רודולף ג'וליאני למשל, הוא
אחד מבאי הבית של הגברת הנמרצת שאם צריך, תצא להפגנה בצמתים
יחד עם צעירים מושתנים וזבי חוטם.

עם הדודה הזו, אני מקיים רומן אינטרנטי רב עלילות במשך כשלוש
שנים. הנה כותבת לי דודתי האימפולסיבית, אנו מזמינים אותך ואת
רעיתך לטקס בת המצוה של נכדתנו, אשר יערך ברוב עם והדר בתוך
שלושה חודשים מהיום אי"ה.

ההזמנה המהודרת הגיעה בחודש מרץ האחרון ומשך שבועיים הסתובבנו
הוגים ומעכלים את הבשורה, עד שנפל לנו האסימון. כמו סרט עלתה
במוחנו החמצת ההזמנה הראשונה אותה קיבלנו בשנת 1998 לטקס חידוש
ברית הנישואין של דודינו הנמרצים, לרגל מלאות חמישים שנה ליום
החתונה המקורי. גם אז עלה עניין הנסיעה ואפילו ויזות  לעשר
שנים, הוצאנו אבל הרוח במפרשנו שקטה והפחד מהוצאה כספית לא
מוסברת לבנק, הפיל את כל העיסק.

הפעם, זה אחרת. חדורי רוח עיועים חדשה, החלטנו לנצל את הארוע
המשפחתי ולהפכו לטיול רב עלילות במנהאטן הלא היא נינווה - עיר
ואם בישראל. אנחנו מתחילים לאסוף חומר וללמוד על התפוח הגדול
ובין היתר מריצים מספר אימיילים למשפוחה לבירור אפשרויות לינה.
ההצעות שאנחנו מקבלים הם לבתי מלון בסטייל שגם כאן בארץ, אנחנו
מתקרבים אליהם רק לצרכי צילום. גם בהזמנה רבת הדפים, מופיעה
אופציה אחת שבה מבטיחה משפחתנו היקרה ששורין אגף במלון רב תואר
במחיר מוזל של 170 דולר ללילה. אבל אנחנו - כידוע - חכמים
יותר, עולם האינטרנט המופלא וחובק הכל, צופן בחובו הפתעות
לבעלי יוזמה מופשלי שרוולים ורחבי עיניים. אפשר להריץ חיפושים
בכל מיני אופנים ולמצוא את המלון הזול ביותר - בינגו. הזוכה,
יהיה המלון עם המחיר המצחיק  ביותר באזור המבוקש ביותר ואז כמו
תמיד, נוכל לטפוח על הצד הישראלי של שכמנו הדמיונית -
"אאוריקה". אז מצאנו כזה מלון וכשגם כרטיסי הטיסה היו בידינו,
התחלנו להאמין שאנחנו באמת נוסעים.



לוקחים מונית למלון צ'סטר ומגיעים בסביבות שעה 21:30. מיסטר
מוריס, שאיתו ניהלנו את המו"מ האינטרנטי, לא נמצא ופקידת הקבלה
נותנת לנו חדר בקומה הרביעית. האזור שבו אנו נמצאים הוא רח' 86
מערב, קרוב ביותר לגדה המערבית של נהר ההדסון. מיקום איכותי
מבחינה מקומית. מבחוץ, נראה המלון בן שני הכוכבים, סביר. זה
בית דירות ישן בן כמאה שנה עם מעברים ופרוזדורים צרים
ומפותלים עשויים מעץ. אסתטיקה בניו יורק ניתן למצוא רק
במוזיאונים - אולי. מעלית בודדת, חורקת בקולות מחאה ואנחה,
מסיעה את הדיירים על פני כ 12 קומות המלון. במעלית אנו פוגשים
באקראי את שאר דרי המלון - לרוב, אנשים זקנים שנשארו ערירים
ומקבלים חדר ללא שירותים תמורת חלק ניכר מקצבת הביטוח הלאומי
שלהם. מסתובבים כאן גם אנשים צעירים מאד שרוב פעילותם מחוץ
למלון והם שבים באמצע הלילה לשינה חטופה. תעתועי הגלובוס
מלמדים אותנו שמשעה 04:00 בישראל עד שעה 22:00 בניו יורק, עבר
עלינו יום פעילות בן 25 שעות במשך יממה בת 31 שעות. יוצאים
לסיור קצר בסביבה שנראית לנו נחמדה ומתאימה. חוזרים ונופלים
הרוגים על המיטות כדי להתעורר בשעה 07:00 לבוקר מוטרף של היום
הראשון שלנו בניו יורק.



יום שבת
אנחנו מתעוררים לתוך סיוט. זיכרון בן יותר משלושים שנה מכה
אותנו בפתאומיות אכזרית. הגופייה שלי טבולה בדם ועל הסדינים
הלבנים כשלג, מתרוצצים יצורים שאין לטעות בהם. פ ש פ ש י ם !.
אני מצלצל לפולי בארץ ומבקש שיבדוק במילון - איך אומרים פשפש
באנגלית. המלה היא cimex, זו פעם ראשונה שאני נתקל בה. יורדים
למשרד הקבלה לפגוש בפעם הראשונה את מיסטר מוריס - אשר מתגלה
כאדם חביב ביותר. הוא אינו יודע דבר על פשפשים וגם סיור המחשה
שאנו עורכים לו באזור הרצח, אין בו  כדי לשנות את ארשת פניו
החביבה שנשארת קפואה גם כשהוא רואה את כתמי הדם על המיטה.
באדיבות רבה, הוא מציע לנו חדר אחר ואנחנו עוברים דירה - זו
פעם הראשונה מתוך כארבע פעמים שעוד נידרש במסע זה. החדר נמצא
בקומה ששית עושה רושם טוב ואנחנו מחליטים לנסות להישאר. יורדים
לסיור הכרת השטח.

מזג האוויר אינו מלהיב. למעשה יורד כאן גשם ללא הפוגה - השמיים
מבכים את בואנו. צועדים בגשם לאורך הברודווי מרח' 86 עד רח' 14
כברת דרך הגונה עם מטריה פתוחה כל הזמן. המשימה אמנם מכבידה,
אבל היא מעסיקה אותנו והאזור חדש ומסקרן. סמוך לכיכר הטיימס
אנחנו נכנסים לבית קפה עמוס מבקרים. המלצרית לא מפרגנת לתיירים
החדשים ומתנהגת איתנו בלא נימוס. אנחנו כאלופי טיפוח הסטיגמות
המהירות, מחליטים שהמלצרים כאן אינם אדיבים. בהמשך שהותנו
יתברר לנו שכמעט לא קיימים בתי קפה עם מלצרים כאן. כאן שולט
נוסח סטארבקס - קונים קפה בכוס נייר והולכים לשבת בשירות עצמי.
את בית הקפה הראשון הזה, עוד נחפש אחר כך מספר פעמים ללא
הצלחה. ברח' 14 אנו נכנסים למלון אחר שמחזיק דירות סטודיו.
המלון הומלץ לנו עוד בארץ. לי הוא נראה חביב ומואר למרות
הזוקן. היא, פוסלת אותו ללא ניד עפעף.  

בניו יורק אין מכולות אשפה. כל האשפה מוטלת על המדרכות בשקי
ניילון שחורים כמו גוויות של נפטרי מגפה מסתורית. המבנה המיוחד
של בלוק המגורים לא מאפשר קיום חצרות פנימיות. כל האשפה יוצאת
דרך הדלתות הקדמיות, ארוזה בשקים השחורים המפחידים ונאספת
באותו לילה על ידי עובדי התברואה החרוצים. כך עובר עלינו הלילה
השני, בשינה מתוחה ומקוטעת, תוך ציפייה דרוכה לבוקר.



27/5 יום ראשון
מתעוררים על מיטות נקיות -  א י ן   פשפשים. זה לא מונע מאיתנו
להמשיך ולהתגרד עוד כשבוע ימים - אולי מסיבה פסיכולוגית. ריחות
האוכל שמבשלים שוכני הקבע בחדריהם, חודרים לאפנו ויוצרים תחושה
לא נעימה. אנו מקיימים התייעצות פנימית ומחליטים להישאר. מזג
האוויר מאיר את פניו אלינו. שמש צוחקת מושכת אותנו החוצה ואנו
הולכים לטייל בסנטרל פארק. איזה יופי, גן מדהים באמצע העיר
הצפופה והשוקקת ביותר. "עושים" הרבה צילומים. במיוחד מתעכבים
על יד פסל עליסה בארץ הפלאות. למעשה אנו חוצים את מחצית הגן
ברגל וחוזרים עייפים לחדר. היא נחה קלות ואני בוהה לעבר
המקררון. מתחתיו מחזיר לי מבט עכבר שדה ישיש ושמנמן. כך אנו
בוהים זה בזה כעשרים דקות. מחשבות רבות אצות בראשי. היא,
מפטפטת איתי ואני כמעט ולא עונה. אחרי כשעה היא צועקת "ראית
?!" ואני עונה לה "כן, כבר לפני שעה". מובס, אני מבין שזה הקש
שחרץ את סיומה של השהיה במלון צ'סטר.

מאחר והיום יום ראשון - מוריס לא נמצא. הפקידה עונה לנו בגסות.
נצטרך להמתין למחרת בבקר. החל משעה 24:30 בשעון ניו יורק שהיא
שעה 07:30 בארץ, אני מתחיל לנהל שיחות לארץ. לחלי ולאירית
מסוכנות הנסיעות. כך זה נמשך עד שעה 07:00 בבוקר של יום שני.
אירית - אשת חייל - מצליחה לחדש את ההזמנה המקורית - מלון
פניסולה בשדרה השביעית מול מדיסון סקוור גארדן.



28/4 יום שני
מוריס אינו מתפלא כשאנו מודיעים לו על עזיבתנו. הוא מכין לנו
חשבון מפולפל ואנחנו נפטרים סוף סוף מהמחאות נוסעים קשישות בסך
300 דולר שהחזקנו כעשרים שנה ללא יכולת שימוש או פדיון. מקבלים
אפילו, עודף במזומן. כשאנחנו מבקשים ממוריס להזמין לנו מונית -
מתחלפת ארשת פניו. הפעם - בגסות (כנראה יש שאלות שאסור לשאול),
הוא שולח אותנו החוצה. שלושת ימי מלון צ'סטר בניו יורק מתו.
צריך להתחיל את הטיול מחדש. לוקחים מונית מזדמנת למלון
פניסולה. הנהג מקשיב לתוכנית רדיו בשפה לא ברורה. אני מסמן לה
סימן שאלה באויר והיא מפגינה את בקיאותה רבת הותק מטיפול במוכי
עמחא. השפה היא גרוזינית. כך אנחנו מקבלים שיעור ראשון בתפקיד
שממלאים כל בני הלאומים בהיררכית בעלי המקצוע של הכרך הגדול.

בנקודה זו תם הפרק הראשון של מסענו. כיסים צרים זה לא הקטע
שלנו. מרגע זה ועד סיום הנסיעה במורד ברודווי, אני עושה תרגילי
התעמלות מוח נמרצים במטרה לשכנע את עצמי לומר שלום לנצח ל
1,100 הדולרים מהם נפרדתי, כדי לרפד את לילותנו הבאים בשהייה
נקייה ומרווחת בלב אזור הקניות.

למה באנו בכלל ? - אה כן, לטקס בת המצווה של בת משפחנו
הצעירה.


מאי, 2003







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מישהו יכול
להסביר לי מה זה
ניהליסט?


אחד שאין לו
מילון בבית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/4/05 22:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שבר כלי

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה