הרוח, נגיעות של חורף קסומות. אפרוריות נעימה.
הלילה, נגיעות חושך שחור ומלטף כמגע קטיפה.
המכוניות חנו בצידי הכביש, ומעל אילו שמנועיהן פלטו מעט חום
נחו חתולים עירוניים וחוץ מזמזום מנורות הרחוב ושריקת הרוח
העדינה שרר לו שקט בעירה.
והיא, כבכל לילה חורפי פיזזה לה להנאתה, בחדוות ילדות מושכת
בין פנסי הרחוב, מוקסמת ממשחק הצללים של הלילה. בהליכתה החרוצה
נדמה כי איחרה זה עתה, או אולי כי פחדה לעצור.

מימינה גיא חשוך, משמאלה מבנים מסודרים כחיילים והשקט נעם לה.
היא המשיכה בהליכתה החפוזה, סוקרת את סביבתה. שיח עייף, חתול
משועמם מלטף את כף רגלו מעל ערימת זבל, ספסל זנוח ועצוב בקצה
גן משחקים עירוני שהואר על ידי אלומות מנורת לילה גבוהה. היא
עצרה לדקה, התבוננה בספסל העזוב, העצוב, התקרבה איליו באטיות,
ליטפה את קורות העץ החומות, הסדוקות ממשחקי הילדים, והתיישבה
עליו בכדי להתירו, ואולי אף לדקה, מיתמותו, מבדידותו. והרוח
פסקה לה לדקה.

שקט הלילה נעם לה, ליטף אותה, הגן עליה. הלילה שלה, מעולם לא
אכזב אותה, תמיד בשעה שהבטיח הגיע, תמיד חיכה לה שתטייל בו.
תמיד שלה.
היא שיחקה מעט עם הרוח ואז פרעה את צמתה, לתת לרוח במה לשחק
כשתתפנה היא למחשבותיה. והרוח השתובבה לה והניפה את שיערה מעל
הספסל, שלא יגעו פשוטי היקום בשיער זה, עליו מושתת עולם.

פגיעות הזמן, החמצות העבר, הפחד מפגיעה, הפחד לפגוע. כולם כאחד
התמוססו לרגע בזמן שהרוח ליטפה את ראשה, את שערה, לנחמה מפגיעת
הזמן ולנסוך בה מעט ביטחון.

מתוך החשכה נשאה אליה הרוח בכיו של עולל, שאולי התעורר ונבהל
מהשקט, או מהחושך. זהו טיבעם של צעירים אלו, היא חשבה לעצמה,
הם עדיין אינם מורגלים לבדידות החיים, הם עדיין לא אימצו לליבם
את השקט והרוח. לפתע לחשה לה הרוח קינת ערגה עתיקת יומין,
לעולל משלה, אותו תלמד את סודות הרוח שתגן עליו מכל משמר.

נצנוצי אור שחר ראשונים הופיעו מעל הוואדי החשוך צפצופי
ציפורים פרעו את השקט שהיה שזור בחושך. היא קלעה את שיערה שוב,
והביטה אל  מראה כדור האור העולה לו מעל הלילה שלה. והחלה
לצעוד, בכבדות אופיינית לשעות קטנות אלו. האנשים החלו להציף את
הרחוב המתעורר, חלקם מסרו מגוון ברכות בוקר טוב, על כולם היא
ענתה בחיוך קל. חלקם אצו לעבודתם, חלקם חזרו לביתם, אך כולם
עייפים היו.

העלייה במדרגות ארכה יותר מדי, היא חשבה בין לגימות צמאות מכוס
תה מהביל. היא ירתה את מבטה החוצה אל מחוץ לחלון ביתה, בעולם
המתעורר לו משנתו, בכדור האור המנצח במאבק. מראות אלה עייפו
אותה . היא הביטה אל מיטתה המוצעת בקפידה לשם שינוי, ולשם
שינוי אף ייחלה אליה, ואף המיטה ביקשה אותה לבוא ולפרוע את
הסדר. היא נענתה לבקשתה אך לא לפני שאטמה את החלון מפני קרני
האור המטרידות.

היא אספה לידיה דוב שעיר וכרית חלקה, הביטה פעם אחרונה לחדר
החשוך, לילה טוב, היא לחשה לאוויר. עצמה את עיניה בחיוך יודע
סוד, ונרדמה לה לאיטה.

ורק כמה אמות ממעל היא הייתה, כהרגלה. מרחפת חסרת משקל, בלתי
מובחנת. אך שם, כהרגלה. עייפה מתלאות הלילה נכנסה אף היא
למיטה, ובחיבוק עוטף נדמה ונרדמה.