להלוויה של משה הגיעו שבעים איש. זה יפה, לפי כל הסטנדרטים. לא
תגיד איזה אחד שמת לבד ואף אחד לא מכיר. שבעים איש זה בהחלט
מכובד, בהתחשב בעובדה שהוא לא איזה אישיות מפורסמת כמו שר
בממשלה או איש צבא או שחקן קולנוע.
ההלוויה נערכה בחלקה הדרומית, המרוחקת, של בית העלמין. מה
לעשות שלא קוברים את אלה שתקעו לעצמם כדור בראש עם אלה
הרגילים. משה לא תקע לעצמו כדור בראש - דבר ראשון לא היה לו
מאיפה להשיג אקדח, וחוץ מזה כל הבלגאן הזה והלכלוך זה ממש לא
בשבילו. אז הוא פשוט בלע מלא-מלא כדורים - הכי טוב. למרות
שאומרים שזה לא תמיד עובד ואפשר להתעורר, אצל משה זה עבד
מצוין.
שבעים איש. מהמשפחה הגיעו שלושים ושלושה. אימא שלו, שלא הפסיקה
לבכות, אבל להפתעתנו לא התעלפה אפילו פעם אחת, שתי האחיות שלו,
אחת עם החבר והשניה עם בעלה והילדה, שלא הבינה בכלל מה קורה
פה. שני האחים של אימא שלו הגיעו עם המכוניות המפוארות שלהם
והמשפחות שלהם שמשה אף פעם לא ממש הכיר, כי רוב הזמן הם היו
בחו"ל. הם הביאו זרים לבנים, יקרים כאלה. כולם ישר הסתכלו על
המכוניות ועל החליפות ועל הפרחים והתחילו לשאול מי זה. עדיף
שלא היו באים בכלל, סתם באו לעשות רושם. אבא של אימא שלו,
כלומר סבא שלו, התעקש להגיע עם הכיסא גלגלים שלו, למרות שכולם
אמרו לו עזוב, סתם יהרוס לך את הבריאות. משה דווקא חיבב את
הסבא הזה, סבא אפרים, אבל בהלוויה הוא רק עשה צרות כי אימא שלו
ואחותו (זאת עם החבר, לא עם הבעל) כל הזמן רבו ביניהן מי יסיע
את הכיסא. מהצד של אבא שלו, ז"ל, היו קצת יותר אנשים. הגיעו
ארבעת האחים שלו והאחות. הבכור, אליעזר, הביא את אשתו ואת
הבנים שלו, דודי ומני. משה אף פעם לא סבל אותם כי שניהם השתמטו
מהצבא ורק רצו לעשות כסף, ובזמן שמשה טחן שלוש שנים הם כבר עשו
חמש עשרה אלף בחודש כל אחד. הדוד מנשה הביא את אשתו ואת הבת
שלו, אתי. את אתי משה דווקא די חיבב, אבל לפני שהיא חזרה
בתשובה. היא ניתקה את הקשר כמעט עם כל המשפחה, קראה לעצמה רק
אסתר, התחתנה עם אחד מבני ברק והשריצה איזה עשרה ילדים שמשה
בכלל לא הכיר. אבל הם לא באו, כנראה כי זה לא מוות כשר. הדוד
שלו, אלי, בא עם החברה החדשה שלו, רוסיה בלונדינית בשם מרינה
או סבטלנה או משהו כזה. היא התלבשה כאילו באה לחתונה, עם
נוצצים מגעילים כאלה ואיפור כבד והכול. כולם אמרו לו כל הזמן
שהיא סתם זונה שרוצה את הכסף שלו, אבל הוא לא הקשיב לאף אחד.
באה גם גרושתו של אלי, עליזה, שהדוד אלי זרק אותה עם שלושה
ילדים קטנים ובלי כסף בכלל. היא דווקא הייתה אישה נחמדה והיה
נראה כאילו באמת הצטערה שמשה התאבד, אבל כל ההלוויה רק ניסו
להרחיק אותה מאלי ומהזונה הרוסיה כי פחדו שיתחילו מכות. האח
הקטן, יצחק, בא לבד כי הוא אף פעם לא היה נשוי ואף אחד לא מדבר
על זה אבל כולם יודעים שהוא אוכל בתחת. אף אחד לא ממש בקשר אתו
חוץ מהאחות הקטנה, רבקה. את דודה ריבי משה באמת אהב. היא אישה
פשוטה כזאת, אבל מאוד אינטליגנטית - מורה לתושב"ע. היא באה עם
בעלה, הילדה הגדולה שהיא בת אחת-עשרה בערך, ושני התאומים
בעגלה. התאומים כל הזמן צרחו, גם בזמן הקדיש והכול, וכולם אמרו
שמי זה מביא ילדים קטנים ללוויה. אבל למשה באמת שלא היה אכפת,
כי הוא ידע שפשוט לא היה לה עם מי להשאיר אותם. ולמרות הרעש של
התאומים, היא שמה את העגלה ליד בעלה, וכל הזמן התעקשה לעזור
לאימא של משה להסיע את סבא אפרים בכיסא, אבל אימא של משה כעסה
עליה בגלל הרעש של התאומים ולא נתנה לה.
זה כל מי שהגיע מהמשפחה. מהומה רבה על לא דבר. בעצם, משה לא כל
כך היה צריך שמישהו מהם יבוא בכלל.
חוץ מהמשפחה הגיעו גם אנשים מהמשרד: שרית, מזכירת הקבלה; יפה,
המזכירת ייבוא ורכש השמנה; טוליק מהבקרת איכות (שהשם שלו
בעברית זה טל, אבל כולם בכל זאת קוראים לו טוליק); דנה וחן
מהכספים; שוקי וחיים היועצי ממון; ניצה הכוסית שכולם יודעים
שהמנכ"ל עושה אותה, ועוד איזה חמישה אנשים שמשה לא ממש הכיר,
רק בפנים. רפי גרופר המנכ"ל כנראה לא היה יכול להגיע, אז הוא
שלח במקום את הסמנכ"ל, בעז פרץ, סתם אחד מנופח מחשיבות עצמית,
היה איזה סגן אלוף בצבא. משה לא ממש סבל אותו. האמת היא שאף
אחד בעבודה לא היה ממש חבר של משה. מה עניינים, מה נשמע וזהו.
עם טוליק היה לו אולי איזה משהו שדומה לחברות, אבל זה היה רק
בעבודה, וגם רק בגלל שהוא עבד אתו הכי הרבה. בעצם משה לא סבל
את העבודה שלו ואת כל האנשים שם. סתם חבורה של צבועים שרק
מחפשים ללקק את התחת לבוס שלהם.
הגיעו גם שישה שכנים שלו מהבניין. שושי, שכמעט אף פעם לא יצאה
מהבית, ומשה לא ידע שהיא גרה בדירה לידו עד אחרי איזו שנה שהוא
עבר לגור שם; תומר ורעות שגרו בדירה מולו והתחתנו לא מזמן, משה
לא סבל אותם כי הם תמיד נראו כאלה מאושרים ושמחים; אלברט
מלמעלה שהוא סתם זקן נחמד שהיה שואל את משה לפעמים "מה השעה"
במעלית, ושלום ורותי מקומה שלוש שהיה להם כלב שהיה נובח בלילה
ומעיר את כל הבניין. השכנים רוב הזמן עמדו בצד עם עצמם, כאילו
הם במקרה עברו ליד ורק עצרו לראות על מה כל המהומה, וכולם ניסו
לדבר עם שושי כל הזמן כי הם היו כל כך מופתעים שהיא יצאה
מהבית.
הגיעו גם חברים של המשפחה, כאלה שהכירו את משה מאז שהוא היה
קטן והיו ממש בשוק ממה שקרה ואין להם מילים בכלל. שולה, חברה
של אימא שלו שגם הייתה המורה של משה לחשבון בכתות ז'-ח' כל
הזמן התנשמה ונאנחה, בטח נזכרה איך משה פתר לה תרגילים יפה על
הלוח. דודו ויוכי שמשה אפילו לא ידע ממתי הם חברים של ההורים
שלו, באו עם הילדים שלהם, ששון, גילי וחי. כל ילד היה יותר ערס
משני וכולם היו דומים לאבא שלהם המגה-ערס, אחד כזה שבטח מפנק
את אשתו עם חמוצים ובירה מכבי. משה בטח שהעדיף לא לראות אותם
בהלוויה שלו. וגם הגיע מוץ, שזה בעצם עמוס. מוץ היה חבר של אבא
של משה עוד מהצבא ושמר על קשר עם המשפחה גם אחרי שאבא שלו
נפטר. הוא היה בחור נחמד בסך הכול, אבל אחד כזה שתקוע בעבר
הקרבי שלו כל הזמן. משה לא סבל אנשים כאלה. רבאק, תתקדם, זה
כבר לא מעניין אף אחד. אבל הוא כמובן אף פעם לא אמר לו את זה.
אחרונים חביבים, כמובן, הגיעו החברים של משה. לא שהיו הרבה כל
כך. גדי ונעם הגיעו לבד, בלי הנשים שלהם. הם היו חברים של משה
עוד מהיסודי, ממש שלושה חברים טובים כאלה. אבל ככה לאט-לאט,
בהדרגה, זה הלך והתרופף, ומאז ששניהם התחתנו בכלל בקושי היה
אפשר להכיר אותם. גדי היה תקוע עמוק בהייטק וכבר כמעט וצמחו לו
אנטנות על הראש. הוא תמיד היה אומר למשה שהוא מצטער שהוא לא
מתקשר ושבקושי יש לו זמן לאשתו (שאת זה אפשר להבין כי אשתו לא
מציאה גדולה - מצא אותה באינטרנט). נעם דווקא הקדיש לאשתו
מספיק זמן ואפילו יותר מדי. הוא ויתר לגמרי על המעמד שלו בתור
בן אדם ועשה הכול כדי לקדם את הקריירה של אשתו הפמיניסטית. משה
לא האמין בכלל איזה השפלות הוא היה מוכן לסבול... הלך אחריה
לכל מקום וסחב לה את השקיות של השופינג, ניקיונות, בישולים ומה
לא, אז הוא לא נשאר לו הרבה זמן למשה.
הגיעו גם שני החברים שלו מתקופת הצבא - משה ומשה. בצבא הם היו
שלושה משה וקראו להם "משה גדול", "משה קטן" ו"משה כפרות". משה
קטן, שזה המשה שעליו מסופר הסיפור, היה המשה הרגיל מבין שלושתם
וקראו לו משה קטן בגלל שמשה גדול היה ממש-ממש גדול. הוא היה
איזה מטר תשעים על מאה ועשרים קילוגרם. ומשה כפרות היה שחור
כמו הלילה, ולמרות שהייתה לו המנטאליות הכי אשכנזית שיש קראו
לו משה כפרות, אולי ככה, בשביל לעצבן אותו, מה לעשות שהוא נולד
תימני. בכל אופן, הכינויים האלה תפסו חזק בצבא. הם היו נפגשים
שלושתם קבוע במשך כמה שנים אחרי שהשתחררו, אבל אף פעם לא היה
להם על מה לדבר, רק העלו זיכרונות וחוויות מהצבא. אחר כך זה
כבר הפך רק לטלפון בראש השנה וביום הולדת.
הגיעו גם כמה אנשים שלא היו כל כך קשורים אחד לשני, מימי
האוניברסיטה של משה. נטע בלום שהוא הכיר אותה מהפקולטה ובהתחלה
כל הזמן ניסה להתחיל אתה, אבל בסוף הם נהיו סתם חברים, ויואב
ובני שלמדו אתו ממש מההתחלה ועד הסוף. גם על נטע בלום וגם על
יואב ובני אין יותר מדי מה לספר, חוץ מזה שהקשר שלהם עם משה
נותק איכשהו במהלך הזמן.
נעמי, החברה הראשונה של משה, שהוא זרק אותה אחרי שהוא גילה
שהיא נותנת בערך לכל מי שיש לו כרטיס תושב, הגיעה עם החבר
הנוכחי שלה, איזה אחד ממש גבוה שהשרירים שלו כמעט קרעו את
החולצה. זה ממש עצבן את משה שהיא באה ועוד הביאה אתה מישהו.
שתלך להזדיין היא וכל החברים הדפוקים שלה.
וכמובן שהגיעה גם שירה. שירה שמשה כל כך אהב. שירה שהייתה הדבר
הכי יקר בחיים שלו והדבר הכי טוב שקרה לו בכלל. שירה שהייתה
אתו שנתיים וחצי ואז אמרה שהיא רוצה להפסיק, שנגמר לה, שהיא
עדיין מאוד אוהבת אותו אבל לא יכולה להמשיך ככה. היא באה לבד
ורב ההלוויה משה הסתכל רק עליה.
זהו, זה כל מי שהגיע. שבעים איש בסך הכול, אם כמובן לא סופרים
את הרב ואת אלה שמכסים את הבור. לכל הצופה מהצד זאת נראתה
הלוויה מיוחדת, למרות שהיא לא הייתה משהו מיוחד. בכי פה ובכי
שם, בלי היסטריה מיותרת, כמו תמיד מרמורים ואנחות ב "אל מלא
רחמים" שהחזן שר די יפה להערכתו של משה, פרחים שהונחו על הקבר
הטרי, וזהו.
אחר כך אנשים התחילו להתפזר, היה מי שהלך מיד והיה מי שנשאר
והתמהמה ליד הקבר. משה ראה כמובן את הכול ושם לב מי מיהר לברוח
ומי נשאר עוד קצת רק בשביל הנימוס ומי נשאר כי הוא באמת רצה.
אבל זה לא היה לו אכפת בכלל, הוא הרי לא היה צריך פה אף אחד.
האחרונה שנשארה ליד הקבר הייתה אימא שלו. הוא מאוד רצה שזו
תהיה שירה שתשאר אחרונה, אבל היא כבר הלכה מקודם.
וזה הכול. אימא שלו עמדה עוד קצת ליד הקבר, הסתכלה, ניגבה עוד
כמה דמעות אחרונות, ואחר כך הלכה גם היא.