כל יום עבודה, בעשר בלילה בערך, כחלק מהגדרת התפקיד שלי נדרש
ממני "לעשות חיתולים".
"לעשות חיתולים" אומר לקחת עט ונייר, לגשת למחלקת החיתולים,
לעשות רשימה של מה חסר ולהביא את החוסרים משני מחסני החיתולים
של החנות, רוב החיתולים באים מן המחסן התחתון, מחסןמקלט שנמצא
מאחורי שתי דלתות פלדה כבדות בקצה החניה הקטנה של החנות.
כל יום אני יוצא משם עם "לול" (עגלת כלוב גדולה) מלא בחיתולים,
וחיתולים שוקלים לא מעט, שאני דוחף במעלה העלייה מהחניה במאמץ
רב.
יום אחד בעודי דוחף את אותו לול מחורבן שבאותו יום שקל בערך פי
שלוש ממני, מתאמץ ודוחף, דוחף ומתנשף, בום.
לא, לא התעלפתי, פתאום ראיתי את עצמי, עצמי אבל אחר, ראיתי את
עצמי עם שיער ארוך ומוזנח ועם זקן עבות, ערום פרט לכיסוי
חלציים מרופט, ראיתי את עצמי מגלגל אבן עגולה במעלה הר כאשר כל
הפנתאון האולימפי יושב מעלי בעננים וצוחק לי.
בום.
הגעתי לקצה העלייה, מותש אך מאושר, זיינתי אותם!
הגעתי לקצה ההר שלי, אני והלול, אני לא מקולל לנצח כמו
סיזיפוס, האלים עצמם לא יכלו לי בקללתם.
עצמתי את עיני וראיתי מולי את דמותו של זאוס, מרשים ורב עוצמה,
מביט בי ושוב צוחק - "איננו צוחקים לך מכיוון שקיללנו אותך,
אנו צוחקים מכיוון שלא קיללנו אותך, את האבן שלך אתה תמיד תעלה
במעלה ההר שלך, זאת מכיוון שגם מחר תרד למטה מרצונך בלבד, רק
כדי לעלות שוב במאמץ אדיר"
עוד חודש אני עוזב, עוד מעט צבא, מה יש לך לומר עכשיו?
"האם אתה חושב שזאת הגבעה היחידה שלך?" שאל זאוס וצחק בעודו
נמוג חזרה לכיוון הדמיון.
שאלתו טרדה את מחשבתי, לילה, יום, לילה - ושוב הלול המזדיין
הזה.
ואז הבנתי, כל חיי הפכו לשגרה, החיים שלי משעממים אותי כבר
בגיל שמונה עשרה, אני קם בצהריים, אוכל, רואה קצת טלוויזיה -
לעבודה.
ושוב הלול.
חוזר מהעבודה ונהנה מהשעות האחרונות שעוד נשארו שלי.
המקלחת, המקלחת היא שיא היום שלי, במקרה ועבר עליי היום בתחושה
צורמת של בדידות קשה, במקלחת אני עוצם את עיני ונותן למים
לעטוף אותי, לשטוף אותי, ללטף אותי - ואז אני עם עצמי, ועם
התחושה הזאת אפשר להתחיל יום חדש.
ואז אני יוצא מהמקלחת, מביט במראה - ועצבות בעיני.
אחרי המקלחת מגיעות שעות המנוחה שלי, טלוויזיה, אינטרנט וכד'.
ואז לישון.
בעוד השינה עצמה היא אחת התענוגות האחרונים שלי, ללכת לישון זה
סיוט, לשכב על כל המיטה בניסיון לפצות על החוסר בה, כל לילה
מחדש.
ושוב הכל מהתחלה.
הדברים היחידים ששוברים את השגרה שלי, הם מכות קטנות, כמו
שגנבו לי את הפלאפון בן העשרה ימים שלי, או הבחורה החמודה
ואחוזת התזזית הזאת, שנראתה ממש מעונינת כשדיברה איתי, אז
כשביקשתי את הטלפון שלה - יש לה חבר, או כשרבתי עם רוני, סתם
כי אני שחצן ומניאק.
דברים קטנים כאלה, קטנים כמו אותם טרמיטים שראיתי אתמול
מכרסמים את יסודות הפרגולה בבית שלי, כל טרמיט, קטן כנמלה,
מוציא חופן זעיר מאוד של עץ מן העמוד של הפרגולה, הפרגולה
שהייתה שם תמיד, תחת הפרגולה הזאת ישבתי כששכחתי לקחת מפתח,
תחת הפרגולה הזאת עמדתי כשיצאתי לצפות בגשם ניתח על הגינה
שלנו.
וכל טרמיט מוציא ממנה חופן כה זעיר וחסר חשיבות, שאני לא מבין
מה הרעש, ואז עוד טרמיט, ועוד אחד, הם פשוט לא מפסיקים להגיע,
אין להם מחשבה אישית, הם אינם צריכים לנוח, הם גם לא ינוחו עד
אשר ישיגו את מטרתם, תהיה מה שתהיה, או עד אשר הפרגולה תתמוטט,
כמו החיים שלי.
ועוד חודשיים צבא, מביא עמו ריח של אבק, אבל האבק הזה לא מריח
כמו מחסן ישן של דברים שעבר זמנם, האבק הזה מריח כמו התחלה
חדשה.
הכל ישן, אבל חדש בשבילי, אולי העתיד צופן בחובו חיים יפים
יותר?
איני יודע, כל מה שאני יודע זה שמחר אני עובד בבוקר.
לא עושים חיתולים. |
