הם קמו אל השמיים כמו גיבורים
והותירו אחרים בוכים בכי מרורים.
הם הרימו עיניים לשמיים בוערים,
דם, אש ומתכת יד מתערבים.
שבעים ושלושה סיפורי חיים
של אבות, בנים, אחים, דודים.
הם רצו לשוב אל אותה אחת בבית,
לבדוק את צמיחת עץ הזית.
רצו להשתחרר, לטוס לחו"ל
אך בורא עולם לא הסביר להם בעצם...
שבשבילם השמיים הם הגבול.
בכי, צעקות, כאב ואנחות,
לא נשמעו רק מבין אותן המתכות
והאנשים שמחכים להם לשוב לבית,
לבדוק את צמיחת עץ הזית,
הם אלו אשר כואבים מכל
על האנשים ששכלו, איבדו הכל.
שבעים ושלוש טביעות אצבעות שונות,
אותן בא המוות להונות.
נערים אמיצים שרק רצו להגן,
כבר לא יקימו כמו בחלום את הקן.
כי הם, גוזלים של אם,
כבר לא יהיו להם גוזלים משלהם.
בהרי גולן, בים המלח
כבר לא יאכלו מהתפוז פלח.
חייהם נלקחו לפני עלות השחר
אך את זכרונם לעולם לא יעביר הזמן.




שיר זה נכתב על שבעים ושלוש החיילים אשר מדינת ישראל איבדה
באסון הצבאי הגדול ביותר "יהי זכרם ברוך" ואני מקווה שהם
שומרים מעל...