כל כך הרבה זמן הייתי מוקפת חומה,
הלב היה מוגן.
לא הרגשתי כלום.
לא ראיתי כלום.
לא שמעתי כלום.

ביום אחד, שהרגיש כמו שניה,
הצלחת לשבור את הכל.
הכל משתנה, מתמוטט לי ברגע,
הלב מדמם, מתחמם.

באת, נגעת וברחת,
כמו גנב בלילה.

ואני מכורה לך.
לעיניים שלך שמרגיעות אותי,
לידיים שלך שמעירות אותי.
ולמילים שלך,
המילים שלך שלא עוזבות אותי לרגע,
מכות בבטן הרכה,
חודרות עמוק ומכאיבות,
בדיוק כמוך.

ואני עדיין מכורה לכל מה שאתה.
רק רוצה עוד ועוד ממך.
לראות, להרגיש, לשמוע.
רוצה שתלטף או תכאיב,
שתדבר או שתשתוק.
זה לא משנה, רק עוד ממך.

הרבה זמן לא הרגשתי כל כך לבד.
הרבה זמן לא הרגשתי כל כך הרבה שנאה, כל כך הרבה אהבה,
כל כך הרבה ידיעה של מה אני רוצה.
ושנייה עברה ואתה כבר לא כאן.

אמרת שאתה לא מוותר עד שאני אגיד לך לא,
אמרתי כן והלכת,
לאן אתה בורח? ממי?
ממני או ממך?
ולמה?

אמרת שאתה כאן, איך שאני רוצה אותך,
שעכשיו, אחרי שמצאתי אותך שוב, זה לא יגמר כאן.
שזה קורה כי זה צריך לקרות.
שאתה לא יכול לא לגעת.

קשה לי להבין.
קשה לי להאמין שמילים הן רק מילים,
שמגע הוא רק מגע,
שלא נדבר יותר.
שאני לא אראה אותך יותר.
קשה לי להבין למה אתה מוותר כל כך בקלות גם בפעם השנייה.