"למה אתה עצוב?"היא שאלה אותי.
"כי אבא שלי עוד מעט ימות",אמרתי לה.
היא כמעט נפלה-
"לא ידעתי שאבא שלך חולה-אתה אף פעם לא מדבר עליו"
"הוא לא חולה,הוא מת כבר כמה שנים,אבל עוד מעט מגיע שוב התאריך
שבו הוא מת ואני נעשה שוב עצוב יותר ויותר כשזה קורה,ואז נרגע
ושוב יש לי שנה לדברים אחרים" הסברתי לה.
 היא אמרה לי שזה לא נשמע לה כל כך הגיוני,וזה בטח בגלל משהו
אחר.אבל היא לא העיזה להתווכח אתי כי היא ראתה שאני ממש לא
במצב רוח.
במשך השבועות שבאו, היא הייתה יותר ויותר עצבנית,היא טענה שזה
לא בגלל אבא שלי,אלא בגללנו.היא הפכה מסוגרת,הייתה עונה לי
בתוקפנות ולפעמים בכלל לא.
שבוע לפני הגעתי הביתה מוקדם,ומצאתי אותה בחדר השינה שכובה על
המיטה-בוכה.ניסיתי לנחם אותה,אמרתי לה שזה לא כל כך נורא ושהוא
היה איש חולה,ושאמנם הוא לא היה כל כך מבוגר אבל בגלל כל
המחלות שלו זה היה די בלתי נמנע.אז היא הפסיקה לבכות,הסתכלה
עלי במבט מוזר ואמרה לי שאני לא נורמלי.
אני חושב שהיא לא מצליחה להתמודד עם המוות הקרב-האמת שזה לא
קל,גם לי בשנים הראשונות זה היה קשה מאד.
ואז ביום השנה,כשחזרנו מבית הקברות,היא אמרה לי שהיא עוזבת,
שהיא לא יכולה יותר ושזה עבר כל גבול.
אמרתי לה שהיא לא יכולה לעשות לי את זה עכשיו,בדיוק כשאבא שלי
מת,אז היא הפסיקה לבכות ואמרה לי שדווקא עכשיו זה הזמן-כי אני
במילא עצוב אז אני פחות ארגיש את הכאב של הפרידה-והלכה.