"אולי כדאי שלא תהיי פה עכשיו" הוא אמר לי, הביט בי במין מבט
שלא ראיתי אף פעם קודם, ולא היה שום ניצוץ בעיניים שלו, כפור.
לקחתי את התיק שלי, הכנסתי לתוכו את הדברים שהיו מפוזרים על
המיטה - קופסאת סיגריות חצי מלאה, הזיפו שלי, הנייד שכבר לא
מצלצל כמעט בכלל לאחרונה.
הסתכלתי עליו שוב, אולי שינה דעתו. הוא בכלל לא הביט בי. עיניו
מרותקות לאיזה משחק מחשב מעפן שהוריד לא מזמן, התנתק לגמרי
ממני, תלש את הקסם שלפני רגע קל היה שם, שכח מקיומי.
בעצבים תליתי את התיק על הכתף, שואלת את עצמי בלב מה לעזאזל
קורה כאן עכשיו ומה כבר אמרתי או עשיתי, הוא אף פעם לא מסביר -
רק מתעצבן בשקט וחותך. הלכתי לכיוון הדלת, עוד מבט אחד אליו -
הוא בכלל לא רואה את העצבים שלי המושקעים כל כך, יצאתי חרישית,
אני לא מטורקי הדלתות.
זה מין קטע כזה שאני לא מצליחה להבין, העצבים השקטים האלה, בלי
לומר מילה ובלי להסביר למה ומה ואיך, הוא פשוט מתחמם תוך רגע
ואני נהיית מקור כל הרוע. לעזאזל.
אם חושבים על זה, הוא תמיד מתרגז ככה אחרי שאני עושה משהו
בשבילו. אם זה לעמוד שנה במטבח כדי להכין לנו ארוחה
סופר-אקסטרה מושקעת, אם זה אחרי שהסתובבתי שעות בעיר לחפש לו
חולצות כמו שהוא אוהב, אם אחרי סקס. כאילו משהו בהשקעה שלי
מרגיז אותו, אולי היה מעדיף שאהיה פסיבית יותר, שלא אראה לו
במעשים כמה אני אוהבת אותו. למה לעזאזל אני אוהבת אותו גם
ברגעים כאלה?!
ירדתי במדרגות בצעדים מהירים, בחוץ שרב של תחילת הקיץ ואני
יודעת שעד שאגיע לתחנת האוטובוס כבר אהיה כולי מיוזעת והלכה לה
המקלחת שעשיתי רק לפני חצי שעה. אז הלכתי בצידי הרחוב, מנסה
לג'אגלן בין הסככות של החנויות והפיצוציות כדי לספוג כמה שפחות
שמש. תחנת האוטבוס מעולם לא נראה רחוקה כמו באותם רגעים, אפילו
לא כשרצתי אליה ביום ההוא שתפס אותי גשם שוטף בלי מטריה, ממש
אחרי שחגגנו חצי שנה והלכתי ממנו כולי מחוייכת.
מישהו בפינת הרחוב עישן סיגר. הריח המוכר של אותו הסוג שהוא
מעשן העלה בי דמעות בזווית העין, דימיינתי לעצמי אותו יושב
אחרי האוכל עכשיו, מול המחשב. בטח הדליק גם הוא אחד וכל החדר
מלא ריח דובדבנים משכר, כמו קטורת.
הגעתי אל תחנת האוטובוס. שתי זקנות עם עגלות מלאות קניות
פיטפטו בינהן ברוסית, ניסיתי לתרגם לעצמי שיחה בינהן - בטח
דיברו על מזג האוויר ועל הנכדים שלא מתקשרים חוץ מבחגים. אולי
הזכירו פה ושם את הבריאות והתרופות שקיבלו לאחרונה מהרופא,
אולי החליפו מתכונים לעוגות לשבת.
נעמדתי בפינה מוצלת של התחנה, קו 947 אמור להגיע עוד חמש דקות
ולקחת אותי מפה. מהשמש ומהחום, מהצינה הזאת שממלאת אותי כשאני
נזכרת במבט בקפוא שלו, מהכאב.
אומרים שבאהבה, כמו במלחמה, אין חוקים
ולמען האמת אני מעדיפה כרגע לעמוד בעזה מול מטח אבנים של
מתנחלים, בלי נשק או אפוד מגן. |
