הם עמדו מול הקיר, בידים מורמות, פשוקות, מחכים. לא היה שום
צורך למהר. שיעמדו בנתיים. הגשם טיפטף, במתינות, ברכות. היה
קר. הוא הרים את כובע המעיל וכיסה את ראשו. ה- 16M היה מכוון
אליהם, המחסנית בפנים, האצבע לא רחוק מההדק. השוטרים עמדו
לידו, משוחחים ביניהם, ממתינים כנראה לקצין. הטיפות המשיכו
לצנוח מהשמיים, עגולות ושקופות. הוא הביט בכתמי הרטיבות
המתרחבים על הבגדים שלהם, של אלו שעמדו מול הקיר. לא היה ברור
לו מדוע השוטרים עצרו אותם, אבל זה לא היה התפקיד שלו, לברר
נושאים כאלו. הוא היה כאן רק על תקן של כוח עזר צבאי. לספק את
קנה ה- 16M, את המדים הירוקים, את ההפגנה הבוטה והממשית של
כוח, של שלטון. מבחינתו השהות כאן היתה בעצם סוג של חופשה, זה
היה עדיף בהרבה על בסיס צבאי או על אוהלי אימונים. והשוטרים
במילא לא נזקקו לסיבות מיוחדות כדי לבצע מעצרים כאלו. זה היה
ענין שיגרתי, להצביע על כמה אנשים ברחוב, להעמיד אותם מול
הקיר, בידיים פשוקות. שיחכו. לפעמים לקחו מישהו לתחנה, למעצר
של ממש, אבל לרוב הם הסתפקו בהטרדה הקטנה הזו, בהשפלה הקטנה
הזו. הוא היה רק בן 19, עדיין נותרה לו שנה של שירות צבאי. ואם
יהיה לו מזל יוכל לבלות את כולה כאן, ולא לחזור אף פעם למחנה,
לאוהלים. כאן הם התגוררו במבנה שהצבא שכר עבורם, לא רחוק מתחנת
המשטרה, ובחדרים היה מיזוג אוויר. וטלפונים. מותרות של ממש,
יחסית לאוהל דולף. והיה את הים, חוף הים הגדול והיפה, במרחק של
כמה דקות הליכה. בינתיים הקצין הגיע, קצין המשטרה. הוא הצטרף
לחבורת השוטרים ושוחח איתם. זה היה עוד דבר יפה במשטרה,
בהשוואה לצבא. הקצינים והשוטרים במשטרה היו כמו חברים, לא היה
דיסטנס. אחד השוטרים ניגש באיטיות אל אלו שעמדו מול הקיר,
והתחיל לבצע בהם חיפוש, בתנועות משועממות, כאילו לא ציפה למצוא
כלום. הוא דחף אותם קצת תוך כדי החיפוש, דחיפות קטנות. אחר כך
אסף מכולם את תעודות הזהות והביא אותן לקצין. הקצין בחן את
התעודות, באותה איטיות משועממת. ואז קרא לאחד מהם. הוא התחיל
לשאול אותו שאלות, מהיכן בא, להיכן הלך, היכן הוא עובד, האם
הכתובת הרשומה בתעודה היא הכתובת שבה הוא מתגורר. משהו בתשובות
כנראה לא נראה לו, וטון השאלות נעשה חד יותר, עוין יותר. הוא
התקרב אל השוטרים, האצבע עדיין ליד הדק ה- 16M , מנסה להבין את
חילופי הדברים. הוא ניחש שתוך כמה דקות, או שניות, המכות
עלולות להתחיל. גם היהודי ידע את זה כנראה, כי ההבעה על פניו
נעשתה יותר ויותר מפוחדת. הקצין היה מבוגר, בן למעלה מ- 40,
הוא בודאי עוד זכר את הימים ההם. מי יודע, אולי הוא פעם עבר
חקירות כאלו אצל היהודים. עבדללה שמע את כל הסיפורים על הימים
שהיהודים שלטו כאן, הימים שבהם נקראה הארץ הזו ישראל. והא ידע
שבמבוגרים עדיין בערה שנאה עמוקה ונוראית ליהודים, למרות שכבר
הביסו אותם, למרות שרובם סולקו מכאן. כנראה שהיהודים, כששלטו
כאן, באמת עשו דברים מחרידים. ואז זה בא, עבדללה ראה את היד של
הקצין מתרוממת, את סטירת הלחי, את הסטירה הנוספת, את הידיים
אוחזות בצווארון חולצתו של היהודי ומפילות אותו לריצפה, את
הבעיטות. את החלק הזה בעבודה עם השוטרים פחות אהב, את האלימות
הפתאומית הזו, נגד חסרי הישע. כשהיה הולך לים ושוכב בכסאות
הנוח מול המים התכולים היה לפעמים נזכר במראות האלו, וזה היה
גורם לו לתחושה של אי נעימות. בצבא לא היה את זה, את הברוטליות
הזו. אבל בצבא גם לא היה ים, וכסאות נוח, ומיזוג אוויר בחדרים.
היהודי עדיין שכב על הריצפה, ידיו סביב ראשו. קצין המשטרה שאף
אוויר בכבדות, נרגע לאיטו. השוטרים האחרים עמדו סביב, מתבוננים
ביהודי. שלושת היהודים האחרים עמדו עדיין מול הקיר, לא מעיזים
להפנות את ראשיהם לאחור. הקצין סימן משהו לשוטרים, והם הקימו
את היהודי מהרצפה, וגררו אותו לניידת. עבדללה לא ידע לפענח את
כל הקודים הפנימיים של השוטרים, איך ידעו למה בדיוק התכוון
הקצין בתנועות היד שלו. אבל הם ידעו. הוא נדחק אחריהם לניידת
והם הפעילו את הסירנה ונסעו לתחנה. מבעד לחלון ראה את שלושת
היהודים מול הקיר, עדיין פוחדים להביט לאחור. הם בוודאי ימתינו
עוד דקה או שתיים, עד שיאזרו את האומץ להסתובב, לראות את טיפות
הדם הקרוש של חברם שנותרו על המדרכה, מטשטשות ונמחות כבר תחת
טיפות הגשם. תעודות הזהות שלהם לא הוחזרו להם, ומחר יצטרכו
להגיע לתחנה השכם בבוקר, ולבקש אותן חזרה, ולקוות שאף שוטר לא
יתקל בהם בדרכם לתחנה וירצה לראות את תעודות הזהות שלהם.
הניידת נסעה במהירות ברחובות הרחבים של ג', ככה קראו לשכונה
הזו, שייך מוניס ג', או בקיצור ג'. שכונה של יהודים. רק הם גרו
כאן. בערפאת סיטי היו כמה שכונות כאלו, היתה את ג' ולידה היתה
ב', שליהודים היה פעם שם אחר עבורה, נווה או משהו כזה. בשכונה
הזו גר פעם הראיס רבין, שרצה לעשות שלום והיהודים הרגו אותו.
גם ב' היתה שכונה של יהודים. ול'. בתוך העיר הם גרו במה
שהיהודים עדיין קראו לו הקרייה. פעם, ככה סיפרו השוטרים
לעבדללה, היתה שם מפקדה גדולה של הצבא היהודי. עכשיו היהודים
גרו בכל הרחובות הקטנים והצרים של הקרייה. עבדללה הסתכל החוצה,
הבנינים של ג' היו אפורים ומזוהמים. מרבית הדירות היו חשוכות.
בפינת רחוב עמד פח אשפה גדול והפוך, ערימות הזבל מפוזרות
סביבו, ועבדללה ראה חבורה קטנה של עכברושים עומדת ומכרסמת,
באדישות ובשאננות, כאילו הרחובות האלו היו שלהם. היהודים כנראה
אף פעם לא שמעו על היגיינה, על נקיון. כל השכונות שלהם היו
מזוהמות. עבדללה הצית סיגריה והביט ביהודי. הוא היה מוטל על
הספסל בחלק האחורי של הניידת, ידיו כבולות באזיקים, ומדי פעם
נאנח קצת וגנח. עבדללה ניסה ליצור איתו קשר עין, אבל היהודי,
שהרגיש בזה, התחמק. כנראה פחד. עבדללה שאל אותו אם הוא רוצה
סיגריה, והיהודי, בערבית שבורה ומגומגמת עם מבטא מגוחך, ענה
שאינו מעשן. אחד השוטרים תקע בעבדללה מבט קצת מהורהר, תוהה על
פשר המחווה הזו. אבל השוטרים כבר היו רגילים למחוות האלו של
עבדללה, הם לפעמים צחקו עליו, קראו לו אוהב יהודים, אבל זה לא
ממש הפריע לרובם. עבדללה היה בסך הכל ילד, הם סלחו לו.
כשהגיעו לתחנה גררו את היהודי לחדר המעצרים, ועבדללה הלך לחתום
ביומן, המשמרת שלו הסתיימה. פאוזי כבר הגיע, רענן ומצוחצח,
ויחליף אותו. הוא דיבר כמה דקות עם פאוזי ואחר כך יצא מהתחנה,
והחל ללכת למגורים. בית המגורים היה במרחק עשר דקות הליכה
מהתחנה, ועבדללה צעד לכיוונו, נושם את האוויר הנקי שאחרי הגשם.

כמה חבר'ה ישבו בחדר הכניסה, צופים בטלביזיה. שידור חוזר של
משחק כדורגל, נבחרת פלשתין נגד נבחרת צרפת. הוא לא הבין מה
הטעם לצפות בשידור חוזר של התבוסה המשפילה הזו, אבל התיישב
לצידם, והצטרף לקריאות הלעג והבוז שליוו כל נגיעה בכדור של
שחקני פלשתין. היתה בזה איזושהי הנאה מזוכיסטית, לראות את כל
האגואים המנופחים של הנבחרת מקבלים שיעור בכדורגל מהצרפתים. לא
מזמן היה כאן ראש עיריית פריז, לכריתת ברית ערים תאומות בין
פריז לערפאת סיטי, ועבדללה לא ישן לילות שלמים בגללו. הרחובות
של ג' ושל ב' והקרייה הוצפו בשוטרים וחיילים. כל יהודי בגילאי
15-50 היה חשוד. אפילו לבני ברק הם שלחו שוטרים וחיילים, למרות
שהיהודים של בני ברק היו יהודים טובים, ואף פעם לא עשו בעיות.
אחרי המשחק הוא עלה לחדר, ונרדם מיד.
עבדללה התעורר בשבע, קצת מוקדם מדי. המשמרת שלו היתה אמורה
להתחיל רק ב- 12 בצהריים. הוא יצא מהחדר וניגש למטבחון בקצה
המסדרון, והכין לעצמו קפה. בחוץ היה נעים ויפה, מזג אוויר
אביבי, כאילו החורף החליט לסגת פתאום. הוא פתח את הרדיו בחדרו,
והקשיב לסופה של מהדורת החדשות, לתחזית מזג האוויר. 22 מעלות
היום, באמצע פברואר. הוא החליט ללכת לחוף הים, ולבלות שם שעה
או שעתיים, עד למשמרת.
הוא לבש בגדי ספורט ויצא מהבנין. למרות השעה המוקדמת הרחובות
היו סואנים. מכוניות ואופנועים נדחקו בהמולה השיגרתית של ערפאת
סיטי, אוטובוסים דהרו בכבישים. הוא עבר ליד המנהרה, המנהרה
לרכבת התחתית שהיהודים התחילו פעם לבנות, ולא הספיקו לסיים,
ושנותרה כמו מין שריד לימים ששלטו כאן, מבלי שאף אחד יטרח
לסתום אותה, או להרחיב אותה, או לעשות בה שימוש כלשהו. ערפאת
סיטי היתה מלאה בשרידים משונים כאלו, כמו מוצגים ארכיאולוגיים
מההווה עצמו, או מהעבר המאד קרוב, מוצגים חדשים שבכל זאת כאילו
נשלפו מעידן אחר. כל המבנה של ערפאת סיטי היה מוזר, ולא רק
בגלל ארכיאולוגיית ההווה הזו או בגלל המספר הגדול יחסית של
יהודים שעדיין התגוררו כאן. אפילו החלקים הערביים לחלוטין של
העיר, שהיו רובה הגדול, לא נראו כמו עיר ערבית של ממש.
הארכיטקטורה היתה של היהודים. הזכרונות היו של היהודים.
ההתפתחות שהיתוותה את בניית העיר, לאורך עשרות שנים, היתה על
פי קצב יהודי. ולתוך כל זה נדחסה פתאום מסה ערבית. עבדללה קרא
את הספרים על התקופה שמיד אחרי הכיבוש. הפליטים שחזרו הביתה לא
היו מעוניינים לשוב דווקא לכפרים שמהם גורשו הם או אבותיהם
לפני עשרות  שנים, לפני מאה שנים, זכרון הכפרים שעליהם התרפקו
במשך דורות פתאום נשכח מהם, והם כולם רצו להגיע לערפאת סיטי,
לתל אביב. תוך שבועות ספורים הצטופפו כאן עשרות ומאות אלפי בני
אדם. הם נכנסו לדירות ריקות שהיהודים הותירו מאחוריהם, או
שפינו בכוח יהודים מבתיהם. הרבה יהודים נמלטו עוד לפני הכיבוש,
ואלו שהתעקשו להשאר כאן נעו אז בשיירות ארוכות אל ג', אל ל',
מקימים אוהלים ברחובות, מצטופפים שלושה וארבעה משפחות בדירה
אחת.
עבדללה ידע שג', וב', ול', היו פעם שכונות יקרות מאד, שכונות
לעשירים, והמחשבה הזו קצת הצחיקה אותו, נראתה לו מופרכת
לחלוטין. הוא חצה את הכביש וירד לחוף, החוף שהשתרע מול מה שפעם
נקרא מגדל האופרה. גם את מגדל האופרה הותירו כמו שהיה, איזו
שמועה נפוצה אז, שהבנין הזה מוכה במזל רע, אולי בגלל הטיל שפגע
בו במהלך הקרבות, והשריפה שבאה אחריו. מכל המונומנטים שנותרו
כאן כשריד לימי היהודים זה היה בולט במיוחד. מגדל ענק ומפויח,
ריק לחלוטין, הרוס. הקירות היו מכוסי גרפיטי. במפלסים הריקים
צמחו פרא עשבי בר ושיחים. היו כאלה שאמרו שטרוריסטים יהודים
נהגו להפגש שם, אבל עבדללה ידע שזה לא נכון. המשטרה היתה עורכת
שם מדי פעם סיורים, בקומות התחתונות, ולכל היותר היו מוצאים
זונה יהודיה עם לקוח, או כמה מכורים לסמים. עבדללה התרווח
בכיסא הנוח. היה עדיין קריר. קרני השמש הראשונות הסתתרו תחת
העננים. הוא השתרע לאחור והביט במרחבים הכחולים שמולו. למרות
כל מה שאמרו על ערפאת סיטי היא היתה בכל זאת המקום המוצלח
ביותר בפלשתין.
ב- 12 התייצב עבדללה בתחנת המשטרה, מוכן להתחיל במשמרת. הוא
צורף לניידת שיצאה להסתובב בקיריה. הרחובות הצרים היו מלאי
אדם, עמוסים ברוכלים. הם ישבו על הריצפה, לפניהם כמה קופסאות
קרטון או לוחות עץ ועליהם מונחים המוצרים שמכרו. השוטרים
הזהירו את עבדללה לא להתפתות ולא לקנות כאן דבר, למרות המחירים
הזולים, המגוחכים כמעט. את האזהרה הזו קיבל עוד בביקורו הראשון
כאן, לפני חודשים. הרוכלים מכרו הרבה מוצרי תוכנה, היהודים
ידעו לעשות תוכנה. השוטרים אמרו לו שהם מכינים מראש תוכנות
נגועות בוירוס, ונותנים אותן ללקוחות פלשתינאים שחיפשו מציאות.
לפעמים השוטרים היו מחרימים את המוצרים, עוברים בין הרוכלים
וזורקים את כל מרכולתם לשק בד, בטענה שמדובר בתוכנות פיראטיות.
הרוכלים היו צועקים ומוחים, ומעצר אחד או שניים היו משתיקים
אותם. עבדללה לא אהב את הקיריה. ההמולה הסואנת כאן היתה אמנם
צבעונית ותוססת, והאווירה היתה מלאת חיים, בניגוד למועקה הקרה
והריקה של ג' ושל ב' ול'. אבל ההמולה היתה גם מאיימת במקצת,
כאילו בכל רגע עלולה זרוע יהודית למשוך אותו פנימה, להעלים
אותו בגטו הצעקני הזה. ההתנגדות היהודית לכיבוש היתה מועטה,
אבל קיימת, עדיין קייימת. אחרי המלחמה הסתובבו חבורות חיילים
שעדיין נלחמו, שהפכו ליחידות גרילה עצמאיות, פרטיזניות.
החבורות האלו חוסלו סופית לפני שנים. והיו המחתרות של
המתנחלים, אבל הבעייה הזו נפתרה כשהחלו לעצור את המנהיגים
הרוחניים שלהם, להעלים אותם, והמתנחלים נותרו כמו כבשים ללא
רועה, חבורה של פנאטים בודדים שדחפו את עצמם לאבדון. כל מה
שנותר בשנים האחרונות היו כמה ארגונים קטנים, שביצעו מדי פעם
פעולות טרור, ראוותניות יותר או פחות, כמו מין קריאות התרסה
נואשות. נותרו כאן 2 מיליון יהודים, לצד 7 מיליון פלשתינאים,
ולא היה להם שום סיכוי. וכמחצית מהיהודים, אלו שגרו בבני ברק,
העיר היהודית האחרונה בפלשתין, ובאל קודס, במילא לא התענינו
במיוחד במאבקים לאומיים. הם קיבלו את הדין בהשלמה, בהכנעה,
והמתינו למשיח. מבלי להבין שהמשיח הוא מוסלמי. עבדללה סקר את
הפרצופים היהודים שחלפו מולו, והאצבע, מבלי משים, נעה אל ההדק.
כאן, לא הרחק מכאן, אולי 50 מטר עמוק יותר בגטו, שחטו היהודים
את איברהים, שהיה איתו בטירונות. איברהים הלך כנראה לזונה
יהודיה, או אולי רצה לקנות משהו בזול, ומישהו פיתה אותו להכנס
פנימה, ושם המתין לו מארב הסכינים. הם קרעו אותו לגזרים. בגופה
נעצו מוט ועליו הדגל שלהם, הכחול לבן, עם מגן הדוד באמצע.
החייתיות שבאקט הזה, הברוטליות, זה גרם לו להבין טוב יותר את
אלו ששנאו כל כך את היהודים. וגם השנאה שנבעה מהעיניים שהביטו
בו עכשיו, גם היא כמעט וגרמה לו לחפש הזדמנות ללחוץ על ההדק,
לקצור בהם. הם עצרו את הניידת וירדו, ניצבים לידה בחצי מעגל,
סוקרים את ההמון החולף מולם. עבדללה התמקד דווקא בכמה תיירים
אמריקאים שעמדו מול דוכן תוכנות  ובחנו את המוצרים. האמריקאים
היו פעם ידידיהם הטובים של היהודים. והיו שאמרו שהם עדיין
תומכים בכמה מארגוני הטרור שלהם. בכסף ובכלי נשק. אבל עבדללה
קרא דוחו"ת מודיעין במשטרה וידע שהענין האמיתי היחיד שעדיין
נותר לאמריקאים ביהודים היה מוצרי התוכנה שלהם. הם באו לכאן
כדי לפשפש ולבחון אותם, לחפש מציאות, כאילו טיילו בבקתות של
שבט בג'ונגל וקנו שם מסכות עץ ופריטי פולקלור יפהפיים בפרוטות,
כדי להציג אותם אחר כך במוזיאונים ולמכור אותם תמורת הון.
הרוכל היהודי התמקח עם האמריקאים, אבל הם איבדו ענין והמשיכו
לדוכן הבא. דוכן קסטות שבו מכרו קלטות של מוזיקה יהודית,
בעברית. עבדללה לא היה יכול לסבול את הצלילים המכוערים
והיללניים של המוסיקה היהודית. וגם הריחות, הריחות של דוכני
המזון היו נוראים. בדוכן מזון סמוך הם מכרו מין דג ממולא ולידו
רסק אדום, ובאחר בליל של חתיכות בשר מבושלות עם שעועית ותפוחי
אדמה. היו כמובן גם דוכני מזון אחרים, עם פלפל גרוע, עם חומוס
חסר טעם. ודוכני הסושי, היהודים אהבו מאד סושי. התיירים עברו
לדוכן מזכרות, שבו מכרו פריטים מהימים היפים ההם, מתור הזהב
היהודי. בשנים הראשונות שאחרי הכיבוש אסרו על מכירת פרטים
כאלו, אבל אחר כך השלטונות הגמישו את עמדותיהם, ונתנו ליהודים
להשתעשע, וזה במילא היה מיועד בעיקר לתיירים, כל האקזוטיקה
הזו. חולצות טריקו עם הסמל של צה"ל, הצבא היהודי, ועם דיוקנו
של הראיס בן גוריון. ועיתונים ישנים. וציור של רחוב דיזנגוף,
ורחוב שינקין. עבדללה קיפל את שרוולי מדיו, היה באמת חם היום,
יום קיץ באמצע החורף. השוטרים החלו לנוע ברחוב, הוא צעד בקצה
הטור, והניידת נסעה באיטיות מאחוריהם. ההמונים נאלצו לזוז
לצדדים, לפנות דרך.  
בשמונה בערב חזר למגורים. פאוזי ישב בחדר הכניסה, צופה
בטלביזיה. עבדללה עלה לחדר, התקלח, לבש בגדים אזרחיים וירד
חזרה לחדר הכניסה. הוא שוחח קצת עם פאוזי, והם החליטו לצאת
לכמה שעות, לבית קפה. הם ישבו מול השולחן, והמלצר היהודי הכין
עבורם את הנרגילה. עבדללה עקב אחרי תנועות ידיו, בפרט כשעסק
בגחלים. הוא  לא אהב לראות יהודים מטפלים בנוכחותו בכלים או
בחומרים מסוכנים, כמו אש, או סכינים. אף פעם אי אפשר לצפות
בוודאות מה יעלה להם פתאום לראש. היהודי ידע להכין את הנרגילה,
טוב יותר ממרבית הפלשתינאים שהכיר. המלצר קד מולם, בחיוך
מתרפס, מאולץ, והותיר אותם לבד עם הנרגילה. פאוזי שאף עשן,
ועבדללה הביט במים המבעבעים בצינורות הזכוכית. הנרגילה היתה
רעיון של פאוזי. עבדללה היה בהחלט מוכן להסתפק בסיגריות. פאוזי
פלט את העשן והחל לספר לעבדללה על אירועי המשמרת האחרונה שלו.
כמה צעירים יהודים התגרו בשוטרים, קיללו אותם. זה היה בל'
דוקא, שהיה הגטו הרגוע ביותר, יחסית. אחד השוטרים, חאג' מוסה,
שהיה זקן בן קרוב ל- 50, ושאחיו נהרג עוד בימי הכיבוש היהודי,
פתח באש לעברם. חאג' מוסה שנא יהודים. הוא פגע באחד מהם, והרג
אותו. פאוזי סיפר לעבדללה על האשה היהודיה שרצה אל הגוויה, אשה
מבוגרת, כנראה האמא של ההרוג. איך היא בכתה, נפלה על הכביש
ובכתה. ואחר כך ניסתה לתקוף את חאג' מוסה, התנפלה עליו, רצתה
לנעוץ את ציפורניה בעיניו. עבדללה הקשיב בלי לומר דבר. הוא לא
אהב את הטון שבו סיפר פאוזי על האירוע. פאוזי היה כמעט משועשע
מהמוות של הצעיר היהודי. אבל הוא לא העיר לפאוזי ולא אמר מילה.
הוא ופאוזי היו חברי ילדות, והוא לא יתן ליהודי מת לסכסך
ביניהם. פאוזי סיפר איך נאלצו לעצור את האשה, ואחר כך הגיעו
למקום תגבורות, אבל לא פרצה מהומה, רק התגודדות קטנה, צעקות
וקללות. הם פיזרו אותם באלות, בלי שימוש בנשק. ומישהו
מהשגרירות השבדית הגיע, השבדים הוסמכו על ידי המועצה העולמית
לפקח על האינטרסים היהודיים בפלשתין, להעביר דוחו"ת למועצת
הבטחון, למנוע שואה יהודית נוספת. לא היה להם שום כוח ממשי,
ואיש לא קרא את הדוחו"ת שלהם, חוץ מכמה ארגונים לזכויות האדם,
וכמה ארגונים יהודים זרים. והתפקיד שלהם היה במילא מיותר, אף
פלשתינאי לא תיכנן שואה ליהודים. היטלר היה אירופי, ולא ערבי.
המוסלמים מעודם לא השמידו ולא רצו להשמיד אף גזע, אפילו לא את
היהודים. כל מה שנדרש מהם היה לציית לחוק, ולהכיר בנחיתותם.
כמובן שהענין היה מורכב קצת יותר. הם היו קבוצת מיעוט עם
שאיפות פוליטיות שעדיין לא נמחקו לחלוטין. הם חשו מדוכאים,
ובצדק. חלקם פעלו נגד השלטון. זה חייב תגובה, זה חייב אצבע על
ההדק, ולפעמים לחיצה עליו. אבל מכאן ועד שואה המרחק היה גדול.
עבדללה לא היה יכול שלא לחוש הערכה מסויימת ליהודים. אפילו
אחרי התבוסה עדיין לא ויתרו לחלוטין, עדיין שמרו על  החלום
המטופש והאבוד שלהם. לפחות חלקם. מה הוא היה עושה במקומם, מן
הסתם היה בורח, כמו שרובם עשו. נמלט לאמריקה, או לאירופה או
סין, ולא נשאר לחיות תחת שלטון זר. זה מה שעשה אבי סבו, ב- 67,
בנצחון הגדול של היהודים. הוא נמלט אז לירדן. עבדללה לקח את
הנרגילה מפאוזי, שנצמד אליה לזמן רב מדי, באגואיזם הרגיל שלו,
ושאף אל תוכו את העשן והשתעל. המלצר ניגש אליהם שוב, באותו
חיוך מתרפס, ושאל אם הם רוצים להזמין משהו לאכול. פאוזי הציץ
בתפריט, בית הקפה הציע גם מאכלים יהודים, זה היה די פופולרי
לאחרונה, אוכל אתני. רגל קרושה אמר פאוזי למלצר, עם הרבה ג'לי.
המלצר חייך, לשנייה ההתרפסות ומה שהסתתר מאחוריה נעלמו, והחיוך
היה כמעט אמיתי, כאילו העובדה שהזמינו את המאכלים הלאומיים שלו
גרמה לו לשמחה. איזו שמחה עלובה. עבדללה עיקם את פניו, הוא לא
סבל אוכל יהודי, אם היה בכלל דבר כזה, הרי חוץ מהדג המאוס שלהם
ועוד תבשיל או שניים לא היה בעצם שום אוכל יהודי מקורי. בשבילי
קבב אמר למלצר, והמלצר השפיל את עיניו הנהן וניגש למטבח. ובירה
צעק אחריו פאוזי, 2 בירות. פאוזי קצת התקלקל מאז שהגיע לערפאת
סיטי, פעם לא נגע באלכוהול והטיף לעבדללה מוסר בכל פעם שעבדללה
לגם כוסית באירוע חברתי. הדתיות הזו לא היתה מפתיעה, בהתחשב
במוצאו המשפחתי של פאוזי. הוא היה נכדו של יחיא עייש. אבל
ערפאת סיטי עשתה את שלה, ואפילו נכדו של עייש לגם מדי פעם
אלכוהול. עבדללה נזכר בטקסי הזכרון השנתיים בבית הספר, איך בכל
פעם פאוזי, בזכות מוצאו, היה נבחר לעלות לבמה ולהדליק את לפיד
הזכרון, מול מאות התלמידים ועשרות המורים, שכולם הרכינו ראשם
בסבר פנים חמור, רובם מתוך הרגל וחלקם, מיעוטם, מתוך כאב.
המלצר הביא את הבירה ומזג אותה לכוסותיהם ופאוזי ועבדללה הקישו
את הכוסות זו בזו ולגמו. כמה יהודים נכנסו לבית הקפה, יהודים
עשירים, עדיין נותרו כמה כאלו, לבושים היטב. כל מבטי יושבי בית
הקפה ננעצו בהם, שיפדו אותם. המלצר זינק מיד לדלת, והחליף איתם
כמה משפטים. אלו מקומות מוזמנים אמר, מצביע על השולחנות
הריקים, והיהודים נאלצו להסתובב ולחפש מקום אחר, שיהיה מוכן
להכניס אותם. הם יצטרכו לחזור לשכונות שלהם, או להסתפק בבאר
האחד או שניים ששירתו גם זרים, וגם שם לא אהבו במיוחד יהודים.
עבדללה לגם מהבירה, היא היתה קרה ותוססת, מצויינת. הוא הביט
במלצר, שאיבד לכמה שניות את המסיכה המתרפסת שלו. זו היתה
בוודאי הרגשה מאד לא נעימה, לסלק מכאן את בני עמו. המלצר הרגיש
שעבדללה מסתכל עליו, ומיהר לעטות שוב את החיוך המתרפס, במאמץ.
עכשיו התקשה יותר להסתיר את השנאה שמאחוריו, ולחלקיק שנייה
עבדללה היה יכול לראות אותה, כמו באר עמוקה ואפלה, חסרת תחתית.


דני הביט בקיר הסדוק שמולו, בפיסות הצבע המתקלפות. היה מחניק
בכוך, וחם. הוא הרגיש את טיפות הזיעה זולגות ממצחו, מרטיבות את
משקפיו. הלילה הוא יסתלק מכאן, יעבור למקום מקלט אחר, כך הבטיח
לעצמו. אבל עדיין לא הצליחו לארגן לו מקום מקלט בטוח. יתכן
שיאלץ להשאר כאן גם הלילה. ומחר בלילה. ומחרתיים. מבחוץ שמע
במעומעם את ההמולה מהרחובות, הרחובות הסואנים של הקיריה.
הקיריה. קרוב משפחה רחוק נהג לספר לו סיפורים עליה, כשהיה ילד.
כאן היתה מפקדת צה"ל. קרוב המשפחה כבר מת, ודני זכר את הלוייה,
גברים זקנים שעמדו בשתיקה בסביב הקבר. נפרדים מעוד פיסת זכרון.
הוא זכר איך הוא הרגיש אז, בלוויה, כאילו איבד דבר מוחשי וחשוב
יותר מקרוב משפחה, כאילו איבד עוד הוכחה לכך שפעם הדברים היו
אחרים. עוד חוליית קישור למציאות שונה, זו שהתקיימה כאן פעם,
כשהדוד היה ילד וראה את רחובות הקיריה הומים בחיילים. חיילי
צה"ל. דני הניח את ידו על המיטה הצרה, והזיז אותה אל האקדח,
מרגיש את המתכת הקרה בין אצבעותיו. הוא לא היה שונה כל כך
מקרוב משפחתו המת. גם הוא היה רק חוליית קישור, בין העבר
לעתיד, סולל את הדרך לאלו שיבואו אחריו. כמה פעולות ביצעו עד
היום, פעולות ממשיות, לא קישקוש סיסמאות על קירות או הצתת
ניידות משטרה ריקות, עשרה פעולות בסך הכל, ב- 4 שנות פעילות.
התשתית שעמדה לרשותם היתה דלה מדי, מעגל התמיכה מצומצם מיד.
כולם אהבו להצטופף בחדרי מגורים ולקלל בשקט את הערבים, ובבוקר
לעטות הבעה מתרפסת ולשרת אותם. רק מעטים היו מוכנים להלחם. אבל
דווקא עכשיו היתה להם תוכנית חדשה, טובה, רעיון שלו, שהיתה
עדיין רק בשלבים ראשוניים. הם רצו לחטוף חייל. זה לא היה רעיון
מקורי, האצ"ל עשו את זה, והפלשתינאים, אבל זה תמיד היה
אפקטיבי. המדים, שמסמלים של כוח הופכים לתלבושת של נידון
למוות. חוסר האונים שמוקרן אל מסכי הטלביזיה. הוא אחז שוב
באקדח, מדמה בבהירות את הרגע שבו ירה בראשו של החייל החטוף, את
רשף האש בקצה הקנה.

רב יוסל מולל את זקנו הארוך והביט בנערים יוצאים מהחדר. הוא
סגר את הספר שהיה מונח מולו, ומזג לעצמו כוס תה. השיעור היה
מצויין היום, הנערים גילו בקיאות רבה כל כך, והוא נאלץ מדי פעם
לחדד את מחשבתו, כאילו ניצבו מולו תלמידי חכמים של ממש, ולא
נערים רכים בשנים. היה חם בחדר הלימוד, מערכת המיזוג הישנה
חרקה, ופלטה אוויר שהיה אולי קריר, אך בוודאי לא קר. בימי
הציונים, כפי ששמע מסבו, היה כאן לוקסוס. הציונים נתנו להם
הרבה כסף, משום מה. מאז שחלפו ונעלמו הציונים, היו תלויים כמעט
לחלוטין בכספי תרומות מחו"ל. הממשלה גם נתנה כסף, אבל מעט,
אגורות. הוא אף פעם לא הצליח להבין את מערכת היחסים הסבוכה
ששררה בין אבותיו לבין הציונים. הוא גם לא ממש ניסה להבין. זו
היתה כבר רק הסטוריה, ולאו דוקא הסטוריה יהודית. והערבים, הם
לא היו גרועים כל כך, הם לפחות אף פעם לא השתעשעו במחשבות על
גיוס היהודים לצבא, כפי שהציונים זממו תמיד לעשות. אביו סיפר
לו על הכיבוש, איך נציגי הקהילה נפגשו עם מפקדי הצבא הערבי,
והערבים הסכימו שלא לשלוח כוחות לבני ברק. בני ברק הניפה דגל
לבן. רק השוטרים הציונים בתחנת המשטרה התעקשו להגן על העיר,
והמוני תלמידי ישיבות כיתרו את התחנה, אילצו את השוטרים לצאת
ולמסור את כלי נשקם, והעלו את התחנה באש. אחר כך היו כמה
שבועות של מחסור במזון, אבל הקהילה דאגה לחלוקת מוצרים בסיסיים
עד שהדברים חזרו למסלולם הרגיל. כמה שנים לאחר מכן בא פתאום
העצב, מין נוסטלגיה מוזרה לעידן הציוני, וזה חלף. היום כמעט
ולא נותרו כבר ציונים. החילונים שעדיין חיו כאן, הם כבר לא היו
ציונים, להוציא אולי כמה מטורפים שעדיין חשו את הדחף הציוני
הישן לפוצץ מדי פעם משהו, להבעיר, להרוג. רב יוסל נאנח, הצרות
בארץ הקודש אף פעם לא יסתיימו. אולי זו היתה הסיבה שרבים כל כך
מבני הקהילה עזבו אט אט, חוזרים לאירופה, לברוקלין, ליפן
ולסין, שהפכה למרכז היהודי השני בגודלו בעולם, אחרי אמריקה.
היה כבר קשה למצוא כאן שידוכים הולמים, ומדי פעם הגיח יהודי
עשיר מסין או מאמריקה וחטף לבנו או לבתו עוד שידוך מיוחס
מהמעטים שנותרו כאן, וצימצם כך עוד יותר את מלאי החתנים
והכלות. רב יוסל לגם מהתה. הוא שמע את המולת נערי הישיבה
במסדרון, צורחים וצווחים ביידיש העסיסית שלהם, משתמשים בביטויי
סלנג שאת חלקם כלל לא הכיר. לשון הקודש הלכה ותפסה חזרה את
מעמדה, כלשון קודש ולא לשון חולין. מספר דוברי העברית הלך
והתמעט. אפילו החילונים השתמשו בחלק ניכר מהזמן בשפות אחרות,
כך שמע. בערבית, באנגלית, והמתוחכמים שבהם גם בסינית. ורק בנו
שלו התעקש מדי פעם לשוחח עימו בעברית, בנו בכורו, שהסב לו
דאגות רבות כל כך. הוא חינך כבר מחזורים רבים של תלמידי ישיבה,
ואיש לא הטיל ספק בכישוריו כמלמד, אך אם היו יודעים עד כמה
נכשל בחינוך בנו שלו היו מטילים גם מטילים ספק גדול בכישוריו.
הוא מצא בחדרו של בנו את ספרו של הרצל, נביא השקר הציוני,
מדינת היהודים. הוא שרף את הספר, מול בנו, שעמד והביט בו בזוג
עיניים בוערות, מפחידות. הוא צעק על בנו, שלא טרח להגיב. כלפי
חוץ בנו שמר על מסווה, ואף הצטיין בלימודיו, ורב יוסל הכיר לו
תודה על שלפחות נמנע מלתת לאחרים סיבה לרנן אודותיו, אך בבית
חשף את נטיותיו החולניות, המסוכנות. רב יוסל הניח את כוס התה
בצד, הנערים כבר החלו לחזור לאולם, לחדר, להמשיך בלימודי
המסכתות.

עבדללה ופאוזי לגמו עוד כמה בירות. פאוזי היה קצת שתוי. וכמו
תמיד, כשהיה שתוי, החל לדבר על היהודים. עבדללה נהג להתגרות בו
כשהחל לדבר על היהודים, לומר לו שזה הדם של יחיא עייש שמדבר
מפיו. עבדללה ידע שלא למתוח את החבל יותר מדי, פאוזי היה אמנם
חברו הטוב אבל היה רגיש לכבוד משפחתו, ובפרט לכבודו של קרובו
המנוח יחיא עייש, המהנדס. ככלות הכל, זה היה הנכס העיקרי של
משפחתו. אביו של פאוזי חשב ללכת בדרכי יחיא, אם כי במישור
הפוליטי, הרי כבר לא היה מישור צבאי במילא, האויב חוסל. אביו
של פאוזי ניסה מספר פעמים להבחר לפרלמנט, ובכל פעם נכשל.
התנועות האיסלאמיות כבר לא היו פופולריות כפי שהיו בימיו של
יחיא. ועכשיו דיבר דמו של עייש מפיו של נכדו פאוזי, ששקע אל
נאום ארוך ועילג במקצת, הרי היה שתוי, אודות היהודים. לדעתו
היהודים הרימו את הראש, לדעתו היה צריך לזרוק את כולם כבר אז,
אחרי הנצחון. לדעתו היטלר הבין את היהודים טוב יותר מכולם,
ולכן ניסה לטפל בהם כפי שעשה. עבדללה היה קצת עייף, והוא שמע
כבר פעמים רבות את המונולוגים האלו של פאוזי. היה נדמה לו
שפאוזי עצמו לא האמין בדברים שאמר, ואמר אותם בכל זאת רק מתוך
מחויבות סנטימנטלית לסבו המפורסם, ומתוך הרגל כנראה, חוזר על
הדברים ששמע משחר ילדותו. פאוזי לגם עוד מהבירה. כל הלאומנות
הזו היתה מגוחכת, והיהודים לא הרימו ראש במילא, ואם ירימו אותו
מה יוכלו לראות, את התבוסה שלהם, את חוסר הסיכוי ותו לאו.
והעולם כבר מזמן הפסיק להתייחס ללאומנות ברצינות רבה כל כך.
מושבות נבנו כבר בירח, במאדים. אסטרונאוטים פלשתינאים חיו באחת
מהן. וכאן בחופי ערפאת סיטי יושב פאוזי, ומתלהם כאילו היה יחיא
עייש בסימטה במחנה פליטים, בשלהי המאה  שעברה. אבל פאוזי היה
חברו הטוב, יחד גדלו ברחובות נבלוס, יחד התגייסו לצבא. הוא טפח
על שכמו של פאוזי וקטע את נאומו. הוא אמר לו שהוא עייף, ורוצה
ללכת, אבל פאוזי, כמו שחשש, היה שקוע מדי באלכוהול ובפוליטיקה,
והזמין עוד בירה. עבדללה נאנח, זה היה הלילה החופשי היחיד
שלהם, ופאוזי מתעקש לבזבז אותו בנאומים. המלצר היהודי הניח מול
פאוזי עוד כוס בירה. עבדללה חשב לרגע, והחליט שאין לו במילא מה
להפסיד, אם נגזר עליו להמשיך ולהאזין לפאוזי מוטב שיזמין גם
הוא עוד בירה. המלצר הניח מולו את הכוס ועבדללה הניף אותה,
מסמן לפאוזי להקיש בה בכוסו שלו, אולי כך יצליח להסיח את דעתו
לרגע. הם הקישו כוסות, ופאוזי אכן השתתק פתאום. אבל רק למספר
שניות, ומיד חזר ליהודים, בהתחלה בקצב דיבור מהוסס במקצת, כמו
מנוע המתחמם לאיטו, ואז החל שוב לדהור בנתיב הרטורי המוכר שלו,
היהודים והיהודים. קולו קצת גבר ולעבדללה היה נדמה שהמלצר
היהודי מקשיב לדבריו של פאוזי. שיקשיב, הוא בודאי לא ישמע שום
דבר חדש. אחרי חצי שעה נוספת הם קמו, ועזבו את בית הקפה. השעה
היתה מאוחרת, והרחובות היו ריקים. היה קר. פאוזי היה שתוי, וגם
עבדללה היה מטושטש קצת. הם צעדו לכיוון המגורים, ופאוזי החליט
פתאום שהוא רוצה ללכת לבית האופרה, לעלות לקומות הגבוהות,
למצוא ולחסל את הטרוריסטים היהודים המסתתרים שם. עבדללה הבין
שטעה, פאוזי לא היה שתוי, הוא היה שיכור, שיכור לגמרי. בסופו
של דבר הצליח לשכנע אותו לוותר על הרעיון המפוקפק הזה, ולחסוך
מעצמם שיטוט במבוך שעיקר דייריו היו עכברושים. הם נכנסו
מתנדנדים למגורים, ועלו לחדרם. פאוזי צנח בבגדיו על המיטה, וכל
נסיונותיו של עבדללה לשכנעו להתפשט נכשלו. פאוזי כבר נחר.
עבדללה הוריד ממנו את נעליו ואת המעיל, ואחר כך התפשט בעצמו
ונכנס למיטתו שלו. תוך דקות ספורות נחר גם הוא.

בערך ב- 1 דני שמע את הסימן המוסכם, הנקישות בקיר. הם באו
לאסוף אותו. זו היתה דליה, רק דליה באה, לבדה. היא מסרה לו
חבילת בגדים והוא לבש במהירות את התחפושת. תוך דקות נראה כמו
סרסור, סרסור פלשתינאי שהגיע לערפאת סיטי מאחד הכפרים הקטנים,
לבוש במיטב האופנה של השנה הקודמת. ודליה, במכנסונים הקצרים
שלה, בגופית הטריקו שגזורה כך שתכסה רק חצי מהשדיים שלה, דליה
היא הזונה היהודיה שלו. הוא מצא אותה באחד ממחנות הפחונים
הקטנים ביהודה ושומרון, באפרת, אולי בקרית ארבע. הוא פיתה אותה
לבוא עימו, לעיר הגדולה. זו היתה תחפושת טובה, אף שוטר לא
יעצור אותם. הם החלו לצאת. כל בני הבית שבו, באמבטיה ישנה
שנאטמה, הסתתר דני, היו בחדריהם. להוציא אבי המשפחה, אף אחד
מהם לא ידע שמישהו הסתתר שבועות בכוך קטן בין קירות ביתם. וגם
הוא היה עכשיו בחדרו, עדיף שלא יראה אותם יוצאים. את מה שלא
ידע לא יוכל לספר. הם נכנסו למכונית, דני התיישב מול ההגה
ודליה ישבה לצידו. הוא הפעיל את הסטריאו, מכניס קסטה של פאריד
עג'מי, הלהיט הלוהט, והגביר את עוצמת הרמקולים. אז מה נשמע
שרמוטה, הוא חייך לדליה, שגיחכה בתגובה. כשיצאו מהקרייה הבחינו
בניידת, השוטרים נסעו לצידם ודני נופף אליהם לשלום, בחיוך רחב.
דליה נעצה בהם מבטים מתגרים, ישירים. השוטרים חייכו חזרה,
והמשיכו לנסוע. דליה אמרה לו לנסוע לג', שם כנראה המתין לו
מקום המקלט החדש. בדרך החל לפלוט הוראות, הנחה אותה מה עליה
לעשות, ואלו מסרים להעביר. הוא רצה שהתוכנית תתבצע בתוך כמה
שבועות לכל היותר, והיה צורך להתחיל לזרז את הענינים. דליה
הינהנה. הם נכנסו לרחובות ג'. בעוד כמה ימים יבוא לכאן מוקי
והם יתחילו לגבש את הפרטים הסופיים. דני טיפס במדרגות, אל דירת
המקלט. הדלת היתה פתוחה. בני הבית ישנו בחדריהם.

רב יוסל ישב מול בנו, ממתין להסברים. דב שתק, כאילו כל הענין
היה שולי וזניח. על השולחן, ביניהם, היה מונח האקדח שיוסל מצא
בחדרו של בנו. רב יוסל היה לרגע במצב אבסורדי, הוא קיווה שבנו
יספר לו על חברות בארגון פשע, או אפילו על איזו נקמה אישית או
סכסוך אישי שנקלע לתוכם, ובלבד שלא יתברר שיש קשר כלשהו בינו
לבין ציונים, שהאקדח קשור אולי לאקטים ציונים שרצה בנו לבצע.
בדמיונו כבר ראה יוסל את המוחאבאראת מתפרצים לביתו, ושוחטים
אותו ואת אשתו ושאר ילדיו. כך קרה לפני מספר ימים בקרייה,
משפחה שלמה נרצחה. והכל בשל משובותיו של אבי המשפחה, שחבר
לציונים והסתיר בביתו את אחד מראשיהם. דב המשיך לשבת מולו
ולשתוק, ורב יוסל ידע שעליו לעשות מעשה, אבל לא ידע מה טיבו של
אותו מעשה. הרי לא יוכל להזעיק לכאן את המשטרה, ולמסור את בנו
בכורו לידיהם. הוא הניח את ידו בתיעוב, בחשש, על האקדח. לפחות
יקח מבנו את כלי המשחית הזה ויטילהו עמוק אל מימי הירקון, שם
איש לא ימצא אותו. אבל לתדהמתו בנו הניח את ידו שלו על האקדח
ובכוח משך אותו ממנו. רב יוסל רצה לפרוץ בצעקות, ומה יצעק, האם
יצעק על בנו לתת לו מיד את האקדח. שאר בני הבית ישמעו, ואולי
השכנים, ואולי כך גם המשטרה תשמע, והמוחאבאראת. הוא רצה להכות
בבנו, אך לא ידע כיצד בנו עלול להגיב. וכוחו הפיזי של בנו היה
רב משלו. בנו שיחק ברגשותיו, הפך אותו לשותף במעשיו, שותף בלית
ברירה. רב יוסל הרגיש רטיבות בזווית עינו, הוא לא יתן לבנו את
התענוג הזה, הוא לא יתן לו לראות את אביו מזיל דמעות. הוא קם
ויצא מחדרו. דב נותר לבדו, מול השולחן, והאקדח המונח עליו. זו
היתה טעות, להסתיר כאן את האקדח, אבל היכן יוכל להסתירו.
בנתיים תחב אותו מתחת למזרון. יהיה עליו למצוא מקום מחבוא אחר.
הוא יחשוב על כך, אבל כעת רצה לקרוא מעט, להרגע, לסלק את מראה
פניו הכאוב של אביו ממחשבתו, לחזק את אמונתו. הוא שלף את ספרו
של הרצל, שאותו הסתיר בין אחד מכרכי התלמוד הירושלמי, והחל
לסקור את השורות הצפופות. הוא חשב על כל מאות ואלפי השעות
שביזבז בפלפולים תלמודיים שזה מכבר איבדו כל משמעות ושחר.
עיניו כמעט סומאו באור העכור של הלכות חסרות פשר ואחיזה
במציאות, כמו עיני אביו, עד שגילה את הרצל, הרצל האסור,
המוחרם, המוקצה, זה שבין עמודי ספרו היתה קדושה, קדושה שמעולם
לא מצא במלמולים התגרניים של חכמי התלמוד, של הפוסקים,
במשניות. והוא לא יפנה את גבו לקדושה, כפי שעשו אביו, וכל
האחרים, הוא לא יחשוש ממנה, הוא יתן לה את כולו. דב סילסל
בפאותיו, לפני שבועיים תמו המשחקים, כשחבריו לארגון נתנו בו
סוף סוף את אמונם המלא. כשהבינו שפאותיו, המגבעת השחורה
שלראשו, כל אלו אינם מכשלה, כל אלו רק יהפכו אותו לכלי יעיל
יותר עבורם. הוא פתח את המחברת הדקה שבה רשם את הגיגיו
וקורותיו והחל לכתוב אודות השיחה עם אביו שזה עתה הסתיימה,
ולתאר את המחשבות שחלפו בו לאחריה. אחר כך הרגיש קל יותר,
והטמין את היומן במחבואו.

עבדללה התעורר ב- 9 עם כאב ראש. אתמול שוב שתו. ב- 12 היה צריך
להתחיל משמרת וגם לפאוזי היתה משמרת ב- 12. הוא ניסה להעיר את
פאוזי, שלא הגיב. הוא החל לטלטל קצת את פאוזי, עד שהתעורר. ב-
12 היו שניהם בתחנה, כל אחד וכאב הראש שלו, שסרב להתפוגג.
המשמרת היתה סיוט מתמשך. עבדללה ישב בניידת והרגיש כאילו הוא
בספינה בים סוער. למזלו המשמרת שלו היתה נטולת אירועים. רק
לקראת הסוף הוזעקו לדרום העיר, אבל זה היה אירוע פלילי רגיל,
והם עמדו שם מבלי לעשות כלום והביטו בבלשים שסרקו את זירת
הרצח, רצח פשוט ושיגרתי. אפריקאי אחד רצח אפריקאי אחר, ומה עוד
חדש. היהודים הביאו לכאן את האפריקאים, עוד בתקופת שלטונם,
וכשהשלטון התחלף, האפריקאים, הרומנים, הפיליפינים, כל אלו
נשארו כאן. עבדללה חשב שהם נותנים לערפאת סיטי צביון
קוסמופוליטי. הוא אהב לשוטט בשכונות שלהם, לשבת לפעמים בבתי
הקפה שלהם. האפריקאים והאחרים, למרות המסכנות היחסית שלהם, היו
ממוקמים קצת גבוה יותר מהיהודים בסולם החברתי של ערפאת סיטי.
ההבדל לא היה מהותי, אבל לאפריקאים היתה גישה למשרות ממשלתיות,
שליהודים לא היתה. היה אפילו שר אפריקאי בממשלה, מוסלמי כמובן,
אבל אבותיו באו לכאן מניגריה. עבדללה הצית סיגריה והביט באנשי
מעבדת הזיהוי הפלילי אוספים ראיות. כאב הראש כבר כמעט וחלף,
ועכשיו הרגיש בעיקר רעב ועייפות, ודיכאון קל, כזה שתמיד בא
אחרי ערבי שתייה ממושכים. כשהתחיל לעבוד עם השוטרים הוקסם
מעבודת הבלשים, וחשב אפילו להפוך בעצמו לבלש אחרי שיסיים את
שירותו הצבאי. אבל הוא התפקח מזמן מהפנטזיה הזו. נראה לו שיש
דרכים מוצלחות בהרבה לחיות, ובאף אחת מהן לא נדרשו מדים או כלי
נשק. הוא תיכנן לנסוע ללונדון אחרי השחרור, וללמוד וירטואליה.
הוא שוחח על כך עם פאוזי, וניסה לשכנע אותו להצטרף אליו. פאוזי
הבין במחשבים, הוא יוכל להיות האיש הטכני בשותפות ביניהם.
עבדללה יצור את המציאויות הוירטואליות, ופאוזי יתרגם אותן לשפת
המחשב. אבל לפאוזי היו תוכניות משלו, גרנדיוזיות פי כמה. הוא
רצה להגר לירח. לעבוד במכרות ולצבור הון. עבדללה נהג להתגרות
בו, איך הוא, לאומן אדוק ואוהב פלשתין שכמוהו, נכדו של יחיא
עייש, מעלה בדעתו לנטוש את המולדת. ואיך יסתדר בלי היהודים
בירח, האם יחזיק מעמד בלעדיהם. פאוזי היה מבהיר לו שהוא משוכנע
שגם בירח יש יהודים, הם הרי בכל מקום, ושניהם היו צוחקים.
ואחרי שיצבור הון פאוזי יחזור לכדור הארץ, לנבלוס, ויכנס
לפוליטיקה. וגם בהקשר הזה התוכניות שלו היו גרנדיוזיות. הוא לא
יסתפק בחברות בפרלמנט, או בממשלה, אפילו לא בראשות הממשלה. הוא
רצה לאחד את המזרח התיכון לישות פוליטית אחת. מזרח תיכון חדש.
עבדללה היה נאנח כשפאוזי היה מתחיל בדיבורים האלו. אין ספק
שפאוזי צדק, רק האחדות תיתן לערבים משקל ממשי במועצה העולמית,
וכוח מול האירופים והאסייאתים והצפון ודרום אמריקאים. אבל
הפלשתינאים אף פעם לא יהיו אלו שיעמדו בראש איחוד ערבי, הם היו
מעטים מדי וחלשים מדי, הם לא יהיו אלו שיצליחו במקום שבו
המצרים נכשלו, במקום שהעיראקים נכשלו. והרעיון של פאוזי בראש
האיחוד הערבי נראה לו סוריאליסטי במיוחד. תיסע לירח, הוא נהג
לומר לו כשפאוזי התחיל בשרטוט ההזיות הפוליטיות שלו באוזניו,
עדיף בירח. תקים שם את האיחוד הערבי. בשמונה הסתיימה המשמרת
והוא חזר למגורים, כמה לצנוח במיטה ולהרדם, להפרד סופית
משרידיו האחרונים של כאב הראש. החדר היה ריק, פאוזי עדיין לא
הגיע. שעתיים אחר כך התעורר לקול הרעש שהקים פאוזי בהגיעו
לחדר. פאוזי נראה אומלל, פרצופו קיבל גוון ירקרק ומוזר. הסתבר
שלרוע מזלו נקלעו הוא וההנג אובר שלו למשמרת מתישה במיוחד
בקרייה. יום של הפגנות בגלל איזו משפחה של טרוריסט יהודי
שחוסלה. על לחיו של פאוזי היתה תחבושת. פניו נפגעו מבקבוק
חומצה שהשליך לעברו יהודי מאחד הגגות. למזלו של פאוזי רק כמה
טיפות פגעו בו. פאוזי היה עייף מדי לסיפורי גבורה, ועבדללה היה
עייף מדי מכדי להקשיב. תוך דקה שקע שוב בשינה.
למחרת בבוקר לגמו הוא ופאוזי קפה בחדר האוכל, ופאוזי נראה
מוטרד מאד מהתחבושת שעל לחיו ומהנזק שחוללו טיפות החומצה
לפניו. עבדללה גיחך, ואמר לפאוזי שהוא עדיין יפה. פאוזי לא
קיבל את זה ברוח חיובית, ורטן משהו לא ברור. עבדללה, שמעודו לא
נפגע באף אירוע, הבין שאולי הגזים קצת, וניסה לנחם את פאוזי,
אמר לו שבמקרה הגרוע ביותר ישתילו לו תאי עור חדשים. הם כירסמו
את מנת הפול שהוגשה לארוחת הבוקר. פאוזי מיהר קצת, הוא רצה
להספיק להסתובב בכמה חנויות מחשבים לפני תחילת המשמרת הבאה.
הוא תיכנן לקנות מחשב חדש, והיה בשלבים הסופיים של סקר שווקים
אין סופי. עבדללה סרב להחפז, ונותר לבד בחדר האוכל, מול צלחת
הפול חסר הטעם שהכין הטבח המשטרתי העלוב. אחר כך עלה לחדר. הוא
רצה להקדיש כמה שעות לכתיבת התסריט הוירטואלי שבו עסק בשבועות
האחרונים. זה היה תסריט מדע בדיוני, שהתרחש בעתיד הרחוק, לקראת
סוף האלף. הוא קרא לו הגלדיאטורים. כדור הארץ הפך, בתסריט שלו,
למגרש ספורט ענק. צופים ממושבות מרוחקות היו מגיעים במיוחד כדי
לצפות במשחקים. המשחק, והיה רק משחק אחד, היה משחק מלחמה. בכמה
אזורים של כדור הארץ נותרו כמה קבוצות אוכלוסין מפגרות שלחמו
זו בזו ללא הפסקה, בצמא בלתי נדלה לדם. הצופים היו יכולים
להביט בלוחמי גרילה יהודים וחיילים ערבים, בשבטים אפריקאים
שטבחו זה את זה, ולהתענג על המתרחש מולם. לראות את הדגלים עפים
ברוח, לשמוע תפילות, אנחות גסיסה, דם. ולהמר על התוצאות. הם
יכלו לשמוע נאומים פוליטיים לוהטים, תיאוריות גזע, פילוסופיות
של לאום ומדינה. חוויית הרטרו היתה מוחלטת. ואחר כך יכלו לחזור
למושבות הרחוקות שלהם, כמו תייר ששב הביתה מסאפארי. עבדללה חשב
שזה רעיון נחמד, לא מתוחכם כל כך אולי, אבל נחמד. ומלא באקשן.
גשם החל לרדת בחוץ, מצויין, תמיד טוב ליצור כשבחוץ יורד גשם,
כשאין שום פיתוי ברחובות. אבל מדוע לכתוב תסריט כזה, הרי הוא
למעשה מגלם בו דמות, עם המדים והנשק. הוא עלה בכל זאת לחדר,
אבל במקום לכתוב שוחח כמה שעות בטלפון עם חברים, ידידות, קרובי
משפחה, מדלג ממספר טלפון אחד לאחר, מעביר כך את הזמן בדרך קלה
ונעימה יותר. ב- 11 הלך להתגלח, ולבש את המדים. עוד משמרת עמדה
להתחיל.

דני הביט במוקי, מנסה לבחון את פניו, לראות אם חלו בו איזה שהם
שינויים בחודשים שחלפו מאז התראו לאחרונה. הוא הביט בעיניו של
מוקי, מחפש בהן רמז לפחד, לחולשה. אבל מוקי נשאר מוקי. הם
התחבקו, ומוקי התיישב לצידו והם החלו לעבור על פרטי התוכנית.
הם סיכמו סופית את אופן הביצוע, ואת זהות המשתתפים. נותרה רק
בעייה אחת, איתור מקום מחבוא. אבל היא תיפתר בתוך כמה ימים.
במקרה הגרוע ביותר, יסתפקו במה שיוכלו להשיג. מוקי יצא ודני
הביט אחריו, כמה זמן עוד נותר להם ביחד. הוא לא ידע. הוא חשב
על החייל, חיל אלמוני, חייל פלשתינאי מת, שעודו מהלך ברחובות,
עם הנשק על כתפו, עם ההבעה האדישה, הכוחנית, המזלזלת. חייל מת.
והוא רק בובה קטנה וחסרת חשיבות במשחק הזה, המשמעות היחידה
שתינתן לחייו תהיה בעת הריגתו. לא הזכרונות, ולא בני המשפחה,
ולא האהבות, אם היו אהבות, רק הכדור שיפלח את גולגלתו. הוא
השתרע על המזרון הדק שהיה מוטל הרצפה ובהה בתיקרה, מפריח טבעות
עשן.

עבדללה הציץ בשעון, רק שעה עברה מתחילת המשמרת. הוא נשען על
הניידת והביט באנשים שחלפו מולו ברחובות ג'. האצבע היתה על
ההדק, הכדור היה בקנה. הוא קיווה שלא יצטרך לירות באף אחד.
השכונות היהודיות היו עדין מתוחות, הדי התקרית האחרונה טרם
התפוגגו. לפני חצי שנה ירה במישהו, פעם ראשונה ואחרונה
בינתיים. בחור צעיר, בן 16. זרקו עליהם פיסות מתכת, כבדות
וחדות. הוא קיבל הוראה לפתוח באש , וירה. הוא ראה את הבחור
נופל למדרכה. אחר כך הגיע האמבולנס. הצעקות. כשהכניסו את הבחור
לאמבולנס הוא היה עדיין חי, חיברו אליו איזה מכשיר הנשמה.
יומיים אחר כך הוא מת. עבדללה קרא עליו ידיעה קצרה בעיתון. בן
16. זה היה עצוב. מיותר. הוא לא היה צריך לזרוק את חתיכות
המתכת, והשוטרים לא היו צריכים להורות לו לירות בו. ואולי היה
עליו לכוון לחלק הגוף התחתון. עבדללה הלך ללוויה, לא מטעמים
סנטימנטליים. פשוט היה צריך לאבטח את הלווייה, והרבה אנשים
נשלחו לבית הקברות היהודי, והוא היה אז במשמרת, ונשלח איתם. אף
אחד לא זיהה אותו, מבחינתם הוא היה רק עוד חייל פלשתינאי, עוד
מישהו עם אצבע על ההדק וזה הכל. עבללה הביט בנשים, שמטפחות היו
מוטלות ברישול על שערן, בגברים, עם הכיפות לראשיהם ומשקפי
השמש, ברב היהודי שיילל וצעק. הוא הקשיב במעומעם להספדים,
שנישאו בעברית, אבל לא הבין אף מילה. ואחר כך היו צעות וקללות,
ודחיפות. השוטרים שמרו תחילה על איפוק, אבל לבסוף נאלצו להפעיל
כוח. רימוני עשן וגז מדמיע בבית הקברות, מעצרים. הם נזהרו שלא
להשתמש בנשק חם, כך שעבדללה היה קצת מיותר שם, השוטרים הסתדרו
עם האלות שלהם. הוא מיקד את מחשבותיו, עליו להיות מרוכז במה
שמתרחש כאן ועכשיו, ולא לחלום על לוויות של יהודים. השוטרים
דוקא נראו רגועים, יותר רגועים ממנו, הם כבר היו באין ספור
ימים כאלו, הבקרים שאחרי בשכונות היהודיות. הם היו מנוסים
יותר, ויכלו לחוש שהאש כבר דועכת, האש הקטנה שהתלקחה אתמול כבר
דועכת. הם עמדו לידו, מחליפים ביניהם מדי פעם משפטים מבודחים,
נועצים מבטים מתגרים ביהודים. מצידם האש יכולה להתלקח שוב, האש
הקטנה, הם מצויידים בכלים לכבות אותה, ויהנו להשתמש בהם.
שוטרים, היה משהו קצת מאוס בהתנהגות שלהם. הוא ידע שמבחינתם
יכולים לעמוד מולם גם ערבים, והם ינעצו בהם אותם מבטים מתגרים,
יניחו את היד על האלה, יזמינו אותם לעימות. אבל היהודים היו
כמובן קורבן עדיף, גם בגלל האיבה וגם בגלל שבהם היה אפשר לפגוע
בעוצמה המירבית, ומתוך חסינות כמעט מלאה. אף אחד לא יקים ועדות
חקירה ולא יפתח בהליכים משמעתיים בגלל יהודי מת. והשוטרים
העריכו את החופש הזה. הם נכנסו לניידת והחלו לנסוע באיטיות
ברחובות. ג' היתה ריקה יחסית בשעות הבוקר. מרבית התושבים היו
במקומות עבודתם, מחוץ לשכונה. שוטפים רצפות, מטאטאים רחובות,
עובדים במפעלים, עושים את העבודות שאפילו האפריקאים כבר לא היו
מוכנים לעשות. רק ילדים שוטטו עכשיו ברחובות, וקצת זקנים. ופה
ושם היו כמה קבוצות של נרקומנים, שהביטו בשוטרים באדישות,
יודעים שהמשטרה לא הגיעה לכאן לכבודם, ומבהירים לשוטרים שהם לא
חלק מהמשחק הזה, להם יש סדרי עדיפויות משלהם. עבדללה גרד באפו,
הצחנה המוכרת של ג' התחילה לחלחל לתוכו. אחרי כמה שעות נטולות
אירועים קיבלו הוראה לצאת, לעזוב את ג', ונסעו לסיור ממונע
לאורך הירקון. היו שם ריכוזי אוכלוסיה קטנים של יהודים, לא ממש
שכונות, רק מחנות פחונים קטנים על הגדות המצחינות של תעלת
הביוב הזו. כאן היתה התחתית שבתחתית, היהודים הנחותים והעלובים
ביותר, מוכי גורל. ילדים ערומים התרוצצו בחוץ, מוזנחים
וחולניים למראה. שיעור תמותת הילדים כאן היה הגבוה ביותר במזרח
התיכון. זה לא היה מפליא, בהתחשב בכך שאמהות רחצו את התינוקות
שלהם בתעלת הביוב שמול הבית. הם לא פתחו את חלונות הניידת, ולא
עצרו, איש לא רצה לעצור כאן ולו לרגע. זה היה מדכא מדי.
ואלימות לא היתה כאן, האנשים היו רעבים ושבורים מדי מכדי
להתנגד למשהו. ג', עם הנרקומנים שלה וערימות הזוהמה ברחובות,
נראתה כמו שכונה יוקרה בהשוואה למה שהתרחש כאן. עבדללה ניסה
פעם להבין את הסוציולוגיה של המקום הזה, מי הגיע לכאן ומדוע,
ועד כמה שהצליח להבין אחרי הכיבוש רוכזו כאן אנשי שב"כ לשעבר,
המוחאבאראת היהודי, ופוליטיקאים, וגנרלים. הקימו כאן מעין
מחנות מעצר עבורם, רובם עונו, עינויים אינטנסיביים וממושכים,
נשברו לחלוטין, כל רכושם הוחרם, מילדיהם נמנעה הזכות לחינוך.
ומי שהתעקש להשאר בפלשתין, הרי שזו היתה התוצאה, כמה עשרות
שנים מאוחר יותר. הם סיימו את הסיבוב וחזרו לתחנה, דקה אחר כך
הגיעה לשם גם הניידת שאיתה יצא פאוזי, שנראה נינוח ורגוע. הוא
בילה את היום בבני ברק, הניידת היחידה שנשלחה לבני ברק, למקרה
התאורטי שאיזה חסיד ישתגע פתאום ויהפוך לציוני. הפגנת נוכחות
סמלית ולא יותר מכך. ניידת אחת בעיר של 400,000 תושבים. עבדללה
היה סחוט, ורצה להגיע לחדר ולהרדם. הוא לא חיכה לפאוזי ,
שהמשיך לקשקש עם השוטרים גם אחרי שגמר כבר את המשמרת. הוא  הלך
לבדו חזרה למגורים.

דליה נכנסה לדירת החדר שלה באחת מסימטאות הקירייה. דוד רץ
לעברה וקפץ עליה והיא חיבקה ונישקה אותו. היא היתה מלוכלכת,
אחרי יום ארוך של שטיפת כלים בהילטון, שם עבדה. ובדרך הביתה
התעכבה לפגישה קצרה עם מוקי, שהודיע לה שתהיה בחוליית החטיפה.
היא ליטפה את ראשו של דוד. מיד תכין לו ארוחת ערב. היא שאלה
אותו איך היה בבית הספר ודוד עיווה את פרצופו. בעלה, אביו של
דוד, נהרג לפני כמה שנים. לא בשום אירוע הירואי, בתאונת דרכים,
תאונת דרכים אמיתית. היא קמה, הניחה מולו גביע פודינג, ונכנסה
למקלחת. היא גידלה אותו לבד, משפחתה שלה התנכרה לה והיא התנכרה
להם. חבורת הבבונים הפרימיטיבים, במחנה הפליטים שלהם בשומרון.
צאצאי מתנחלים. שהפכו למין עבדים פגאנים מבוהלים. ןמשפחתו של
אבי, בעלה, הם אף פעם לא אהבו אותה במיוחד. היא הניחה למים
הקרים לשטוף את שכבות הזיעה מעל עורה, את ריחות מאות הכלים
המטונפים של הילטון. השיחה עם מוקי עברה שוב בראשה, עדיין
גולמי, הוא לא מסר לה את כל הפרטים, אבל היא תהיה זו שתצמיד את
האקדח לחייל החטוף, תדחוף אותו למכונית. היא יצאה מהמקלחת
והתיישבה ליד דוד, שניסה לברוח לעבר הטלביזיה, אבל לא, זה הזמן
לעשות שיעורים. הוא הכריחה אותו לרשום את התשובות לשאלות
באותיות ערביות מסולסלות. עוד מעט יהיה יום העצמאות, ודוד למד
על שחרור פלשתין, על החזרת האדמה לבעליה. אחר כך השכיבה אותו
במיטתו וכיבתה את האור, והתיישבה בכיסא הקש, בחשיכה, מזגה
לעצמה כוסית יין, וכמעט מבלי משים מצאה את עצמה מפזמת חרש שיר
ישן שהוריה אהבו לשיר, משיח משיח זה נקרא, או שטות דומה.

עבדללה התעורר ב- 7, לקול הרעשים המחרידים שפאוזי הקים בחדר.
פאוזי גרר איזו קופסת קרטון פנימה. עבדללה צרח עליו שיפסיק עם
הרעש, אבל זה היה מאבק אבוד. פאוזי לא רק שלא הפסיק עם הרעשים
אלא אף החל לספר לעבדללה בקול צווחני ונרגש  על המכונה המופלאה
שקנה. הוא התעלם לחלוטין מחוסר הרצון המופגן של עבדללה להקשיב,
וירה לאוויר רצף מונחים טכניים, שתיארו כנראה את המחשב המפלצתי
שקנה. עבדללה כיסה את ראשו בשמיכה, ולבסוף קם, ודידה בעייפות
לשירותים, מאיים על פאוזי שאם לא תמתין לו כוס קפה בשובו לחדר
המחשב יעוף החוצה מבעד לחלון. כשחזר המתינה לו כוס קפה, ןפאוזי
היה עסוק כבר בהרכבת המפלצת. עבדללה שתה באיטיות את הקפה, מנסה
לאטום את מוחו ואוזניו ולא לשמוע את בליל המונחים שהטיח בו
פאוזי. הוא הביט מזוית עיניו בשותף החדש בחדר, המפלצת, והשפיל
את מבטו לרצפה. המפלצת היתה גדולה, ולפאוזי בודאי יש אלפי
מונחים עבורה, עבור כל בורג בה, ואת כולם הוא יאלץ לשמוע בימים
הקרובים. אולי תשתוק הוא צעק על פאוזי, הרגע קמתי, אבל פאוזי
היה בלתי ניתן לעצירה, לא כרגע, לא עכשיו, והוא יבלע כל עלבון
ולא ירתע משום איום וימשיך בשלו. עבדללה לגם עוד מהקפה. המפלצת
החלה לחרוק ולהשמיע קולות משונים, ועל המסך הופיעו צורות
דוחות. פאוזי נעץ במפלצת מבטים רכים ועורגים. הוא החל לשלוף
עוד כל מיני גורי מפלצות קטנים מהקופסה, תיכף יחבר את כולם.
עבדללה נאנח. הרצפה תתמלא בכבלים, בחוטים, הקרינה תדלוף לעבר
מיטתו. הרטינות והגניחות האלקטרוניות ימלאו את חלל החדר בימים
הקרובים, ללא הפסקה. פאוזי ילבש את המסיכות הוירטואליות וינוע
בחדר כמו עיוור שיכור. עבדללה קם במחאה, וירד לחדר האוכל.

יומיים אחר כך החליט פאוזי שהוא צריך עוד תוכנות, בדחיפות.
הבעייה היתה המחיר, ופאוזי החליט לקנות עותקים פירטיים, אצל
היהודים. הוא נסע לקרייה, אבל התוכנות שרצה לא היו במלאי, היה
צריך להזמין אותן, דוקא התוכנות הטובות ביותר לא היו במלאי.
פאוזי נתן לרוכל היהודי מקדמה, וסיכם שיבוא בעוד יומיים לקחת
אותן. אבל למחרת חלה, זה התחיל בכאב ראש טורדני ובערב כבר היה
לו חום. עבדללה לא עמד בשכנועים ובהפצרות והסכים לנסוע למחרת
במקומו לקירייה,  לקחת מהיהודי את התוכנות. הוא סיים משמרת
בערב, ובמקום לחזור למגורים המשיך לקרייה, עדיין במדים, עם
הנשק. הוא צעד במבוך הסימטאות, מחפש אחרי הכתובת שנתן לו
פאוזי. הרחובות החלו להתרוקן, מרבית הדוכנים כבר נסגרו. לבסוף
מצא את הכתובת, בקצה איזו סימטה. הרוכל הינהן כששמע את הסבריו.
כן, הוא יודע במה מדובר, התוכנות מוכנות,  אבל הוא שמר אותן
בביתו. הוא קיפל וסגר את הדוכן ואמר לעבדללה לבוא איתו, ביתו
נמצא במרחק כמה דקות הליכה. עבדללה צעד אחריו, בחוסר מנוחה.
הוא אף פעם לא היה בקרייה לבד בשעות כאלו. הם הגיעו לקצה סימטה
ופנו ימינה, ועבדללה הרגיש מכה בעורפו, ועוד אחת. הוא התקפל,
הנשק נפל והוא ניסה להרים אותו. 3 אנשים בעטו בו וניסו להרחיק
את הנשק ממנו. היו להם אקדחים, אבל הם לא ירו  בו. הוא הצליח
לתפוס  את הנשק וללחוץ פעם אחת על ההדק ולראות אחד מהם נופל,
לפני שעוד בעיטה פגעה בראשו והוא איבד את הכרתו.
דליה ואורי גררו את עבדללה לרכב המילוט, הצמידו פיסת בד טבולה
בכלורופורם לפיו, ודחפו אותו לתא המטען. החטיפה לקחה זמן רב
מדי, והיריה, הם חייבים להסתלק במהירות. רמי היה מוטל על
המדרכה, החייל ירה בבטנו. הם לא יוכלו לקחת את רמי איתם, ולא
יוכלו להשאירו כאן. דליה היססה לשנייה, וירתה בראשו של רמי. הם
נסעו במהירות עד שהתרחקו מהקיריה. אחרי כמה דקות הגיעו לנקודה
שבה חנה רכב המילוט השני, בחורשת עצים קטנה בשולי הדרך. הם
ירדו מהכביש, דליה פתחה את תא המטען. החייל היה מחוסר הכרה. הם
הוציאו אותו וזרקו אותו לתא המטען של הרכב השני, והחלו לנסוע
אל דירת המקלט.

פאוזי התעורר למחרת ב- 9 והרגיש קצת יותר טוב. הוא הציץ למיטה
שלידו. עבדללה כבר הלך. פאוזי קם, וחיפש אחר התוכנות שעבדללה
הבטיח שיביא. אבל עבדללה כנראה שכח אותן, ושכח ממנו.

עבדללה, בדירת המקלט, התעורר כמה שעות קודם לכן. ידיו ורגליו
היו כבולות. הוא הרגיש כאב חזק בראשו. הוא היה מוטל בחדר קטן
וחשוך, ובפינה הבחין בדמות שהחזיקה נשק, נשק שכוון אליו.
מאוחר יותר נכנסו עוד שני אנשים לחדר. אחד מהם החזיק מצלמת
וידאו. הם הורו לו לדבר למצלמה ולחזור על הדברים שיאמרו לו
להגיד. הם רצו שיזדהה בשמו ובדרגתו, ויקרא לשלטונות לשחרר כל
אסיר יהודי ולהכיר בזכויות הלאומיות של היהודים, בתוך 48 שעות.
עבדללה הביט בהם ואחד מהם בעט בו בכוח, בבטנו. הוא התקפל
והקיא. הם נתנו לו קצת מים וכיוונו אליו את המצלמה. הוא חזר על
מה שהורו לו להגיד. אחרי שסיים יצאו מהחדר, מותירים אותו עם
השומר.

בערב פאוזי הרגיש כבר טוב, ממש טוב. זה כנראה היה וירוס, שעשה
את שלו והלך. הוא ירד לחדר הכניסה, לראות קצת טלביזיה. זו היתה
הפעם הראשונה שיצא מחדרו מזה יומיים. חדר הכניסה היה ריק כמעט
לחלוטין. הוא התיישב ליד איסמעיל, והם הביטו בטלביזיה, החדשות
עמדו להתחיל. הקרין נראה חמור סבר, והם הביטו במסך בציפיה, בטח
משהו גדול קרה. ואז שמעו על החייל שנחטף, וקלטת הוידאו שודרה.
עבדללה נראה שבור לחלוטין, חיוור, דם קרוש מכסה את ראשו, הוא
דיקלם איזו הודעה כמו רובוט. פאוזי הרגיש בחילה, כאילו הוירוס
חזר, ואז נזכר, התוכנות. הוא רץ  לטלפון וצילצל לתחנה. כמה
דקות אחר כך הגיעה הניידת, והא נלקח למטה המוחאבאראת. הוא
תושאל, ומסר את כל מה שהיה יכול למסור, רוכל התוכנות היהודי,
עבדללה שהלך להביא עבורו את התוכנות. הוא בכה באמצע התשאול,
כאילו הכל קרה באשמתו, כאילו מותו הצפוי של עבדללה נבע
מעצלנותו, מחוסר הזהירות שלו, מהעובדה הטריוויאלית שקנה תוכנות
מהיהודים. המוחאבאראת לקחו אותו איתם לקרייה, לחפש ולזהות את
הרוכל. והם איתרו אותו בתוך דקות, עומד ליד הדוכן שלו, מכריז
על מרכולתו. פאוזי אף פעם לא ראה את המוחאבאראת בפעולה. הם לא
עבדו כמו השוטרים. הם לא ביקשו  תעודות ולא שאלו שאלות, הם
פשוט ירדו מהרכב באקדחים שלופים, גררו את הרוכל פנימה ונסעו
חזרה למפקדה שלהם. פאוזי ביקש להשאר איתם, הוא יוכל לעזור, הוא
חברו הטוב של עבדללה, הוא נכדו של יחיא עייש, והוא זה שהיה
צריך לקחת את התוכנות, ולהחטף. המוחאבאראת נתנו לו להשאר איתם
בנתיים. הם נכנסו לאחד החדרים במפקדה. עד עתה לא אמרו לרוכל
מילה, לא שאלו כלום. והשתיקה נמשכה גם עכשיו. הם ישבו מולו רבע
שעה מבלי לומר מילה, עד שהדלת נפתחה ו- 2 אנשי מוחבאראת דחפו
פנימה ילדה קטנה. הרוכל ניסה לקום מכסאו, והם אחזו בו, והחלו
להכות את הילדה. פאוזי הביט בהם, הם היו חסרי רחמים. הם לא
הפסיקו להכות אותה גם כשהיה כבר ברור שמתה, גם כשהפכה לגוש בשר
מעוות וחסר צורה. הדלת שוב נפתחה וילדה אחרת הוכנסה פנימה. אחד
מאנשי המוחאבאראת פנה לרוכל ושאל אותו אם יש לו משהו להגיד,
והרוכל דיבר. הוא לא הפסיק לדבר, הוא בכה והתחנן, הוא מסר כל
פרט שחשב שיוכל לעזור להם. אבל הוא לא ידע הרבה, הוא היה רק
גורם שולי וזניח, פתיון, לא יותר מזה. הוא דיבר על אשה, אשה
שהכיר וששכנעה אותו לעזור להם. הוא לא ידע שהם רוצים לחטוף
חייל, הוא חשב שרק רצו לפרוץ לרשת מחשבים, הם ביקשו שיתקין כמה
פרצות בתוכנה שמכר, ורצו לראות מי רוכש אותה, זה הכל.
המוחאבאראת המשיכו לשאול על האשה, עד שהשתכנעו שהרוכל אמר את
כל מה שידע. הם הביאו אלבום תמונות, אבל הרוכל לא זיהה אף אחת
מהתמונות. אחרי שסיימו ירו בו.

עבדללה הביט בשומר, שהניח מולו צלחת עם כמה גושי בשר וקצת
אורז. הוא סימן לו שיסיר את האזיקים מידיו, אבל השומר הניד
בראשו לשלילה. עבדללה התחיל לאכול. הארוחה הראשונה שלו מאז
שהובא לכאן. כמה זמן כבר היה כאן, 12 שעות, 24 שעות, הוא לא
ידע בדיוק ולא רצה לדעת. הם אמרו שימתינו 48 שעות, ואם לא
יתמלאו דרישותיהם יהרגו אותו. אבל הם שיקרו. הם יהרגו אותו בכל
מקרה. הם לא טרחו אפילו להסתיר את פניהם במחיצתו. עבדללה הרגיש
מחנק בגרון, כאילו עמד לבכות, אבל הוא לא יבכה, הוא לא יתן להם
את התענוג הזה.

רב יוסל היה מודאג. דב נעלם לפני יומיים, ומאז לא שמע ממנו.
ובחדשות דיברו כל הזמן על החייל החטוף. הוא נכנס לחדרו של דב,
ומייד הבחין בעותק חדש של ספרו של הרצל, תקוע במדף הספרים. הוא
תפס את הספר וקרע  כמה מהדפים. ואז החל לחפש, הוא לא ידע מה
חיפש, אבל הוא החל לסרוק את המגירות, את הארון, לבדוק כל פיסת
נייר. עד שמצא, מחת למזרון, מחברת, וכשדיפדף בה הבין שהיתה
היומן של בנו. הוא התחיל לקרוא, ואחרי כמה עמודים למד על היום
שבו הצטרף דב לאיזה ארגון ציוני. הוא שמט את המחברת מידיו, הוא
לא היה בטוח אם הוא רוצה להמשיך לקרוא. אבל הוא המשיך, וקרא מה
חשב בנו על התוכנית שהגה הארגון הציוני שלו, התוכנית לחטוף
חייל. רב יוסל הרגיש כאב חד בבטנו, חד ופתאומי. הוא חשש שהוא
עומד להקיא, אבל המשיך לקרוא, ולמד איך בנו שיכנע את חבריו
לאפשר לו להצטרף לצוות שישמור על החייל החטוף , ואיך סיפק
לחבריו מקום מקלט מעולה, כזה שהמוחאבאראת אף פעם לא יגיעו
אליו, אף פעם לא יחשבו עליו, במבנה של ישיבת בני נוער שעמדה
עכשיו ריקה, בימי החופש. בנו סיכן לא רק את חייו שלו ואת חיי
משפחתו, הוא שיחק גם בגורלה של הקהילה. רב יוסל הניח את המחברת
על המיטה והתיישב לידה.

פאוזי ישב בחדר המגורים, איסמעיל לצידו. המפקדים בתחנת המשטרה
הורו לאיסמעיל להצמד אליו, לא לעזוב אותו לרגע. הם פחדו ממה
שפאוזי עלול לעשות לעצמו. הם הציעו לו לצאת לחופש, לנסוע
לביתו, אבל פאוזי סרב. הוא לא יצא לחופש כשחברו עבדללה נמצא
בידי הרוצחים האלו. הוא בהה במחשב הארור הזה. שהיה הסיבה לאסון
שהתרחש. כמו עבדללה, גם לו לא היה ספק שהטרוריסטים יחסלו את
חברו. הרי לשם מה חטפו אותו. הוא חשב על סבו, מה היה עושה סבו
במצב כזה,. ואז לקח את הנשק ואמר לאיסמעיל שהוא הולך להסתובב
קצת ברחובות, להרגע. איסמעיל הינהן וקם, הצטרף אליו, כמו מין
שומר ראש. הם כנראה חשבו שהוא עלול להתאבד או משהו כזה,
האדיוטים. פאוזי יצא מבנין המגורים, אימעיל לצידו, והחל ללכת
במהירות. בלי מטרה מוגדרת.

רב יוסל ישב מול האדמו"ר. אף פעם לא זכה לכבוד הזה, שיחה
ביחידות עם האדמו"ר, ובאיזה נסיבות אומללות התקיימה השיחה הזו.
רב יוסל העדיף שלא לומר הרבה, הוא סיפר לאדמו"ר בקצרה על
התנהגותו של דב בחודשים האחרונים, ואחר כך הושיט לו את היומן.
האדמו"ר קרא בשתיקה, המבט בעיניו התכולות והצלולות הולך
ומתחדד. כשסיים הניח את המחברת לצידו ונאנח, אנחה קורעת לב.
אחר כך כרך את זרועותיו סביב יוסל וחיבק אותו. ויוסל פרץ בבכי,
ממרר ומיילל בזרועות האדמו"ר כמו תינוק, פורק מעל כתפיו את
העול הנורא שרבץ עליו, משליך אותו על כתפיו החזקות פי כמה של
האדמו"ר הקשיש.

פאוזי הרגיש איך מחשבתו הולכת ומתעכרת, כאילו רגליו מוליכות
אותו מרצונן ליעד כלשהוא, כאילו הידיים מתהדקות מרצונן סביב
הנשק, כאילו איסמעיל הופך לצל מטושטש שלא יטריד אותו ולא יעצור
אותו. הוא ראה את עבדללה, שוכב על הרצפה בשלולית דם. ראה את
בית הקפה שבו ישבו ושתו בירות, את מגרש המשחקים של בית הספר
שבו למדו, את הרוכל מוכר את התוכנות. הם עמדו ליד בנין האופרה
ואיסמעיל ניסה לשכנע אותו שלא להכנס, אבל פאוזי היה חייב
להכנס. ואיסמעיל מצא את עצמו צועד אחריו אל תוך הבנין. איסמעיל
שמע את ציוצי העכברושים, ראה את המזרקים המשומשים מוטלים על
הרצפה, הקונדומים המשומשים. נייר טואלט פה ושם. הצחנה. הגרפיטי
המטושטש והלא ברור על הקירות. פאוזי התחיל לעלות אל הקומות
העליונות, ואיסמעיל בעקבותיו. עכשיו גם הוא דרך את הנשק, מי
יודע במה הם עלולים להתקל כאן. מדי פעם חלפו מול נרקומן שהיה
מוטל באחת  הפינות בערימת זוהמה קטנה ופרטית, אבל פאוזי לא
התעכב ליד הנרקומנים, או חסרי הבית שחיו כאן. מהקומה החמישית
והלאה הכל היה ריק, שם כבר היו דירות המגורים הנטושות, קירות
מנותצים, פריטי ריהוט ספורים שלא נבזזו, חלודים ורקובים,
איסמעיל ראה אפילו שמלה ישנה זרוקה על הרצפה. וריח של מוות,
נוכחות חמוצה ועלובה כל כך של מוות, כאילו רוחות הרפאים של
הדיירים עדיין שוטטו כאן, מחפשות אחר תור הזהב של החלום
הציוני. פאוזי שוטט כמו סהרורי במבוך הנוראי הזה, ואיסמעיל
אחריו, עם האצבע על ההדק. הם המשיכו לטפס, אבל לא היה כלום, רק
שממה עלובה, עד שהגיעו לגג, ותחתם השתרעו החופים היפים של
עראפאת סיטי, ופאוזי התנשם והתנשף ופרץ בבכי. אחר כך ירדו למטה
ופאוזי היה רגוע יותר, ויצאו שוב לרחוב, בחזרה למגורים.

אנשי המוחאבאראת ישבו מול האדמו"ר, וניהלו את המשא ומתן.
האדמו"ר הציע להם עיסקה, עבדללה תמורת דב, אם יחוסו על דב
יקבלו את עבדללה. המוחאבאראת היו מוכנים לחוס על חיי בני
משפחתו של דב, אבל התעקשו שדב עצמו חייב למות. האדמו"ר פשט את
ידיו לצדדים, והניד ראשו לשלילה. הוא היה זקן מדי, חשוב וידוע
מדי, הם לא יכלו  לפגוע בו. ובני משפחתו של הטרוריסט, הם
הסתתרו היכן שהוא, באיזו ישיבה, מי יודע היכן. בסופו של דבר
הסכימו להשתדל שלא לפגוע בדב, אם הדבר יתאפשר. האדמו"ר הסתפק
בהבטחה הזו.

עבדללה ניסה לשוחח עם השומרת, אשה, אבל היא לא הגיבה. הוא שאל
אותה כמה זמן נותר לו, והיא נותרה בשתיקתה, כאילו לא הרגישה
בנוכחותו. הוא היה עבורה רק מטרה, מטרה סטטית מול קנה האקדח,
ולא שותף פוטנציאלי לשיחות. הוא עצם את עיניו, והעלה במחשבתו
את התסריט הוירטואלי שלו, מנסה להמלט באמצעותו מהפחד הנורא
שסגר עליו. ואז שמע את היריות, בשניות הראשונות המציאות
התערבבה בהזיה, כאילו היריות היו אפקט בתסריט, אבל הן נמשכו,
אמיתיות, והוא ראה את השומרת קמה והתגלגל לצד, מנסה להתחמק
מהכדורים שירתה לעברו. אבל שניים מהם פגעו בו, והוא איבד את
הכרתו עוד לפני שהדלת נפרצה והשומרת נורתה.

האדמו"ר ליווה אישית את רב יוסל ובני משפחתו אל המטוס. הלווייה
נערכה כשעה לאחר שחרור החייל, לאחר מותו של דב. לווייה קטנה,
שבה נכחו רק בני משפחתו הקרובים של דב. המטוס יקח אותם
למונטריאול, שם ימתינו להם בני הקהילה וידאגו לכל צרכיהם. חיים
חדשים. יוסל עדיין בכה, הוא לא הפסיק לבכות מאז ששמע על מותו
של בנו, וכל הסבריו ותנחומיו של האדמו"ר לא הועילו.

המוחאבארת התפרצו לדירת החדר בקרייה, היכן שגרה החוטפת. אבל רק
ילד קטן עמד שם מולם, ילד קטן ומבוהל. ופתאום הוא התחיל לשיר
את ההמנון, בילאדי בילאדי, והם צחקו. הם לא יכלו להפסיק לצחוק.
כמה ימים אחר כך, כשהסתבר שאיש לא מעונין בילד, הם העבירו אותו
לשירותי הרווחה, והילד נמסר למשפחה אומנת, משפחה מוסלמית טובה.
אם רק יצליח לשכוח אולי ימתינו לו חיים יפים.

דני ראה את הגוויות בטלביזיה, את מוקי, דב, דליה. את החייל
החטוף נישא באלונקה, נדחף במהירות למסוק בדרך אל בית החולים.
כשלון מוחלט. הוא הצית סיגריה. כמה אנשים נותרו עכשיו בארגון.
פחות מעשרה. הוא יצטרך להתארגן מחדש. ולפעול. ואולי הגיע הזמן
להשתמש במבחנות. הוא עצם את עיניו וראה אותן, מאוכסנות במקפיא,
20 מבחנות קטנות עם מוטציה של וירוס האבולה, נישא ומדבק
באוויר. אבל אולי השעה עדיין מוקדמת לפתרון סופי שכזה.

עבדללה התעורר רק יומיים אחר כך, וראה מולו את פרצופו המחייך
של פאוזי. אתה והמחשב הדפוק שלך הוא רצה לומר, והרגיש כאב חד
בחזה, במקום שפגע בו אחד מכדוריה של החוטפת. אחר כך התחילו
הביקורים, כתבי הטלביזיה, קציני הצבא, הפוליטיקאים, הוא היה
גיבור לאומי. ואחרי כמה שבועות זה חלף, ובוקר אחד התייצב שוב
בתחנה, למשמרת. בינתיים התחיל כבר האביב, ומדי פעם הלך לים,
ישב בכסאות הנוח מול המים. היחסים בינו לבין פאוזי לא נותרו
הדוקים כפי שהיו. לא בגלל האירוע, בודאי שלא. פשוט לא היתה לו
יותר סבלנות להקשיב לנאומיו של פאוזי על היהודים, הערבים,
העולם. לפעמים חשב על השומרת, איך העדיפה להפנות את גבה לדלת
כשהמוחאבאראת עמדו לפרוץ פנימה, איך העדיפה לנסות להרוג אותו
במקום להגן על עצמה. חיילת נאמנה, עד הסוף. הוא יכתוב תפקיד
מיוחד עבורה בתסריט הוירטואלי שלו. אבל הוא כבר וויתר בעצם על
התסריט הזה, הוא יכתוב תסריטים אחרים, בדיוניים. ברחובות תלו
כרזות עם תמונות של ראש הארגון שחטף אותו. עבדללה הציץ בהן
לפעמים. זה האיש שהורה על הריגתו. והוא עדיין חי, מסתתר
היכנשהו, טווה קורי רוע ומוות. גם הוא יגמור בשלולית של דם,
כמו כל האחרים. הוא התרווח בכיסא הנוח וסימן למוכר הארטיקים
לגשת אליו, בננה שוקולד. הלואי שהדברים היו יכולים להיות כך
תמיד, בננה שוקולד מול המים התכולים. השירות הצבאי שלו עמד
להסתיים בעוד ארבעה חודשים, והוא כבר נרשם ללימודי וירטואליה
בלונדון, והמתין לתשובה. אם יתקבל יסע מכאן. המקום הזה נועד
לאנשים כמו החוטפת, כמו פאוזי, לא לאנשים כמוהו.