באפלה הקודרת
זיק האור נעלם
בישבך לכתוב מילות תכלת
העולם מזדעק ועומד נאלם.
חי נפשו של העט
עד קיצו של הדף
השדוף מבליה ומגובה,
הרוצה רק לגמוע
מחרבי התשוקה
בעמקי אפלה חיק מרגוע.
לא יוכל לו הזמן
אך הזמן לא ירצה בו
ויאמרו השרים במשתה ליל כלולות
"חי הדף, חי נפשנו עד עולם תכתבינו."
ותבכה הנסיכה, הכלה, לבלי כלות...
על דפיך ניגרות הדמעות בכתמים
הנסיכה לא תחדל
ואתה לא תרצה בה.
חי העט כל אימת שתבוא לפנים
הנסיכה על עדת חילותיה
ארמונות וביצות כאחת ממלכה
והיית לעבד ונסת
הישנה אדמה בה תמצא נפשך
מנוחה כבזאת שאהבת?
|
