השמש שקעה באופק ונעלמה בין העננים. החושך החל ממלא את
הרחובות. אך הם המשיכו בשלהם, כל אחד מתהלך לו לאן שפניו
מועדות.
וגם אני מתהלך, לבד. בחושך, כבר לא מבחינים בין הצבעים, זה לא
משנה. הכל שחור לבן. רק מצב הרוח אפור. אתה לא תבחין בו, הוא
בלתי נראה. אך אם ניתן היה לראותו היה הוא ודאי אפור. כי כזה
הוא, לא שחור ולא לבן, ובערב כאמור אין שום דבר מלבד שניהם.
וזה עדין לא משנה.
כך פוסע על האספלט הקר והשחור, צעד אחר צעד.
כאב חד מפלח את רגלי בדיוק באמצע, בברך מאחור. קול ירי נשמע
בבירור.
עוד ירי, ועוד כאב חד כתער. הרגלים קורסות והגוף עימן.
זוחל, זוחל במעלה הרחוב, והאנשים ממשיכים להתהלך. הירי לא
נפסק, הדם ניגר מרגלי, כולו שחור וסמיך משאיר עקבות מאחור.
עכשיו אני זוחל על מרפקי מנסה לתפוס מחסה.
ריח אבק השריפה נישא באוויר. הגוף דואב ולא יחזיק מעמד עוד
הרבה זמן.
ואז הכל מתפוצץ, הראש מתפזר לכל עבר, על כל חנות על כל פח על
כל אבן מדרכה או סתם אבן בפינת הרחוב, על כל רמזור וספסל פשוט,
על הכביש והבתים מסביב. כל חלק וחלק מהגוף עף לכיוון אחר,
מתפזר באיזור.
לכאורה הסוף.
בואו ונצפה בכל זה מחדש, מזווית אחרת. מהסוף.
כל תאי הגוף עפים במהירות רבה אחד אל השני ויוצרים את הראש.
לאחר מספר שניות התחבר לו גם כל שאר הגוף. העינים מתחילות
לראות, עדין חשוך והרעש גדול.
מתחיל לזוז. הדם נכנס לורידים. וכך מתחיל לזחול, אוסף את עצמי,
גם הרגלים מתחילות לזוז מתנתקות מכבלי המתכת שננעצו בתוכן.
אני שומע, את הסביבה.
הכאב נפסק, הכל עדין לא ברור, שחור לבן. נעמד, הרגלים כבר
איתנות ומחזיקות את כל הגוף, אני הולך.
השמש עולה מכיוון מערב, בין העננים. קרני האור הראשונות בוקעות
מתוך האפלה, אני מבחין, מבחין בהם, באנשים. אני לא לבד, אני
חלק מהם.
הצבעים מופיעים. זהו הדשא הירוק, והנה השמים הכחולים, השמש
הצהובה והזוהרת, יש אור.
הערפל והחושך חלפו, מצב הרוח כבר טוב, בן אדם חדש נולד ובא
לעולם.
מסביבך מבחינים במצב הרוח, הוא נראה והוא כחול כמו הים והרקיע,
ירוק כמו הדשא והעצים, חום כמו האדמה הטובה, מרקד באדום של האש
החמה וצהוב כמו השמש.
כולם רואים, זה רק עניין של נקודה. נקודה אחת, מניין אתה
מסתכל.

10.10.03