עם המכונה שחותכת לי את האוכל/ אתה רוחץ את התינוק שלי ועושה
מהרחם עיסה לאשפה/ באגודל שלך יש מנוע ענקי/ ששואב כוח מתוך
עשבי הגידול שאתה מעשן מהגינה/ אי אפשר להבחין בכך/ רק שאתה
מסתובב/ שמים לב לבטריות בגבך/ הברכיים שלך ננעלות וכשאתה
גומר/ האנחה נשמעת/ כה אמיתית/ עד שאני מתבלבלת והופכת בעצמי
לסוג של ייצור/ אפילו בסין לא חלמו על מודל חדשני וזול/ כמוני/
אנחת ייאוש עמוקה מעוררת אצלי/ תאווה שנמרחת על פרוסת לחם/
החשד שקיים בקמטים העבים אצלך מתחת לעיניים/ נראים לי קצת כמו
הארוחה של הכלב שלי/ והוא קופץ משמחה כשאני מגיעה/ יורדת על
ברכיי/ ומושיטה לו את נתח בשרו הענוג/ פוקח את הלוע המריר שלו/
נוגעת בפניו ומנקה את הריר שנוטף סביב הפיקחות שלו/ וכשאני
חושבת עליו אני רואה ישר בראשי רוע/ חומר בלי שם ותאריך שמישהו
דואג לשטח עם מערוך/ סותם את חריצי הריח שלי ומנקר את גודש
הרעל באפי/ סיום של תאווה בלי לדעת אף מהי/ כעת עושה בי הפרדה
גמורה בין המעורבות המלוחה בלשון/ ובין החיבור המנוכר שדות
שלמים של רעב להפסקה.