הם ישבו יחד במרפסת שמחוץ לחדרו, מביטים בשמיים ומדברים, כמו
שהיו עושים בכל ערב.
"את חושבת שהגהנום קיים?", שאל בהשתאות, פסימי כהרגלו.
"אני מאמינה שגן העדן קיים, לשם וודאי הלכה אמא שלי. ולכן רק
הגיוני שגם הגהנום קיים.", אמרה לאחר מחשבה והביטה לשמיים
הכהים. כמה הייתה רוצה להיות כמוהו לפעמים; אדיש, ציני וישיר,
תמיד אומר ועושה מה שהוא רוצה.
אלון גיחך והדליק סיגריה, "רוצה?", הוא הגיש אותה לדקלה שסירבה
בתוקף.
"לא תודה, אתה תהרוס לעצמך את הבריאות בקצב הזה.", אמרה בקול
הדאגני בו נהגה להשתמש אימה כאשר דיברה אליה, מצטמררת מן
המחשבה, 'כמה אני דומה לה...'
הוא גיחך בשנית, "בריאות.. מה זה משנה? בכל מקרה נמות בסוף."
אלון נכנס לחדרו בחצי חיוך וסימן לה להצטרף אליו.
"מה?", שאלה דקלה בבלבול, בדרך כלל הם נהגו לשבת כך עד השעה
תשע לפחות, ועכשיו רק שבע.
"שמעתי שאתם נוסעים לשנה בחו"ל... אז... הנה." הוא הגיש לה
תמונה ישנה וקרועה מעט של שניהם, כאשר היו רק בגן הילדים.
"אלון..." היא הביטה בו עם דמעות בעיניה, הוא תמיד היה הטיפוס
הקר שהעדיף לא לחשוף את רגשותיו וידעה כי העובדה שהוא שמר
תמונה זו כל כך הרבה שנים וודאי מראה כי היא חשובה לו. "אני
אתגעגע אליך!" היא אמרה וחיבקה אותו.
אלון גיחך כאשר נפרדו מן החיבוק, בפעם השלישית באותו ערב, היה
לו מן מנהג כזה, לגחך.
"תיהני שם צוציקית, זה רק לשנה." הוא הכניס את הסיגריה לפיו
ויצא החוצה אל המרפסת, נשען על המעקה ומביט לשמיים.

היא דפקה על דלתו בהתרגשות, ידה כמעט ורועדת מן הרצון לראות
אותו שוב.
"'כנסי צוציקית." אמר קולו האדיש מבפנים, דקלה נכנסה, ליבה
פועם בהתרגשות.
"אלון!", היא חייכה אליו, לא מעזה להתקרב ולחבק אותו, השנה הזו
בהחלט עשתה את שלה...
"אז.. איך היה בחו"ל? זה באמת מדהים כמו שאומרים?", הוא צחק
בציניות, דקלה מעולם לא שמעה אותו צוחק, בשום דרך שהיא... ממש
צוחק.
"היה כיף, אבל התגעגעתי."
אלון חייך אליה את חיוכו העקום והציע לה סיגריה, אחת שגם לה
סירבה בתוקף.

"אלון?"
"צוציקית!", הוא פרש את זרועותיו בחיבה.
"תפסיק לקרוא לי ככה," רטנה נוכח השם שפעם אהבה כל כך, "השם
שלי הוא דקלה, ואני צעירה ממך בסך הכול בשלושה חודשים!"
"תירגעי..." אלון נרתע מעט, "אני לא אקרא לך צוציקית יותר...
צוציקית!" הוא התגרה בה.
דקלה חבטה ברגלו בכוח, אך לא יכלה שלא להעלות חיוך על שפתיה.
במשך השנים אלון איבד את האדישות שלו, הוא הפך ילדותי יותר אם
זה אפשרי, נראה היה שככל שהתבגר בגילו כך נהיה צעיר יותר
בנפשו. או שאולי היה זה הצבא וכל אותם דברים נוראיים שעבר
שגרמו לו לדחוק הכול ולעטות על עצמו את המסכות, שדקלה זכרה כי
שנים קודם לכן כל כך העריכה אותו על שלא קיימות אצלו.

"מזמן לא עשינו את זה." הרהרה דקלה בקול.
"לא עשינו מה?"
"ישבנו, ככה סתם על המרפסת ודיברנו."
"נכון...", אלון הפנה את מבטו אל השמיים והוציא סיגריה.
"אתה חייב לעשות את זה בכל פעם שאנחנו מדברים?", רטנה, כל כך
הרבה דברים הפריעו לה באלון כעת, דברים שאליהם לא שמה לב
בעבר.
"כן." הוא משך בכתפיו, "מפריע לך?", שאל בקול מתגרה.
"לא." שיקרה דקלה, בעבר וודאי הייתה אומרת את האמת, שכן,זה
מאוד מפריע. או שלכל הפחות הייתה צוחקת איתו על הנזק הבריאותי
שייעשה לו עקב העישון.
היא כבר לא הרגישה כל כך בנוחות לדבר איתו, אלון בהחלט
השתנה... ואולי גם היא...

"את כבר לא מדברת איתי כמו פעם, לא מספרת לי דברים... לא צוחקת
איתי...", אמר אלון בעצב.
"צודק, אין לי מה להגיד... החיים פחות מרגשים.", דקלה גיחכה,
מוצאת עצמה מצפה לאותו גיחוך ציני שהכירה מכיוונו של אלון, אך
זה סרב לבוא.
"כנראה...", הוא נאנח באכזבה, "אני מתגעגע לידידות שהייתה לנו
דקלה, פעם יכולנו לדבר על הכול."
דקלה הנהנה.
"אז... מה את אומרת על הגהנום?"
"אה?" היא הרימה גבה נוכח השאלה המוזרה.
"הגהנום... הוא קיים או לא?", הסביר אלון.
"אה... אני מניחה שלא, כי אם אתה שואל אותי, גם גן העדן לא
קיים."