אני מריח ריח מוזר... ריח של בית חולים... לצדי יושבת אימא,
לידה אבא, ואחי הקטן עומרי. אני שואל אותם מה אני עושה שם...
הם מדברים יחדיו כמקהלה ואינני מבין כלום... ביקשתי מהם לדבר
לאט... ו...לבד.. אבא ועומרי יוצאים מהחדר ומשאירים אותי ואת
אימא לבד. אימא הסבירה לי שהתעלפתי שבאמצע ההלוויה של אדון
גרבל ז"ל, ושחיפשו אותי וחייגו לפלאפון שלי ולא מצאו, ולבסוף
מצאו אותי מחוסר הכרה בשירותי בית הקברות. אני חושב לעצמי: מה
עשיתי שם? איך הגעתי לשם? ואני זוכר שקרה משהו, אני מרגיש את
ההרגשה שיודעים משהו אבל לא יודעים מה בדיוק... פתאום נפתחת
הדלת ואני רואה מולי את שני חבריי הטובים: יוגב ועמית. הם באים
אליי ובידיהם שי קטן, יוגב אומר לי: "מזל שנזכרת להתעורר, כבר
חשבתי שצריך לחכות עוד שבוע נוסף," ואני במבט מופתע שואל את
אמי: "את רוצה להגיד לי שהייתי פה שבוע?!" אימא משיבה לי שכן,
ומשאירה אותנו לבד. אני שואל: "איך ידעתם שאני פה?" הם משיבים
ביחד: "אבא שלך חייג להגיד שהתעוררת, אז התארגנו מהר ובאנו.
עמית שאל אותי אם אני זוכר מה קרה לי, ואמרתי לו שלא. לפתע
נשמע שיר כזה מוזר, לא הבנו מה זה, זה השיר הזה של חג המולד.
כבר התחלתי לדמיין שסנטה קלאוס בא אליי, ורק אז הבנו שזה
הצלצול של הפלאפון של עמית. הוא מנתק לאחר מספר שניות את
הטלפון ומילותיו האחרונות הן: "אוקיי, ביי." הוא אומר לנו:
"אני חייב ללכת, נזכרתי שיש לי אירוע משפחתי." עמית הלך ויוגב
ואני נשארנו לדבר. יוגב אומר לי לפתע: "אתה זוכר שקבענו ללכת
לראות את האיש מבית הקברות, זה שאמרת שחפר בור," ואני נזכר בזה
ואומר: "וואי איך שכחתי מזה!" יוגב מסתכל על השעון: השעה 12
אחה"צ ביום שבת, הוא אומר לי כי הוא הבטיח להוריו שיבוא בזמן
כי הם צריכים לנסוע לסבא וסבתא שלו. הוא הולך ואני נרדם, אני
אומר לעצמי שאני כנראה עדיין חלש, וזה טוב לישון. ואז אני שומע
קולות ברקע: "אביב תתעורר, אביב תתעורר, נו יאללה אביב תתעורר
כבר, אחרי זה אתה אומר שאני לא מעירה אותך" ובנוסף אני שומע את
הכלב שלי, באפי, נובח. אני מתעורר כזה ואומר: "מה? איפה אני?"
אימא משיבה: "בבית, אבל אתה מאחר לבית הספר, אתמול הלכת לישון
מאוחר, השעה רבע לשבע בבוקר אתה תאחר את האוטובוס!" אני פושט
מהר את הפיג'מה, שם עליי ג'ינס זרוק וחולצה עם סמל בית הספר,
מארגן את התיק בתקווה שלא אשכח כלום ויוצא לתחנה. יוגב כבר היה
שם. הוא שואל אותי: "היי, מה קורה?" אני כזה מעופף ולא מבין
כלום... משיב: "הכול רגיל, מה איתך? "אחלה," "יופי, סבבה..."
האוטובוס מגיע. כל הדרך אני חושב על החלום, הוא מזכיר לי כל כך
מין התגשמות של מציאות כזאת, כאילו הדבר קרה או יקרה. הוא שוב
מעלה במוחי את המראות של האיש שחפר את הבור בבית הקברות. אנחנו
מגיעים לכיתה, מתחיל שיעור לשון, וידעתי ששכחתי משהו - הספר.
כרגיל צביה צועקת עליי שזאת לא הפעם הראשונה. אחרי זה שעתיים
תנ"ך, אני ממש שונא את זה, אני בכלל לא מבין למה צריך ללמוד את
זה אם במילא אני לא אהיה איזה דוס פעם. עוד שעתיים אנגלית זה
דווקא נחמד. אחרי זה חזרנו הביתה. ירדנו מהתחנה, כל אחד הלך
לביתו. פתחתי את הדלת וריח טוב בא לי לאף. אימא שוב הכינה את
הפיצה הטעימה שלה! אני אוכל ושבע, ואז אני מקבל טלפון מיוגב:
"היי אביב רוצה לבוא אליי לשחק בפלייסטיישן?" "בסדר, אני בא
עכשיו," אמרתי. השעה כבר הייתה חמש, יצאתי אליו והגעתי לאחר
חמש דקות בערך. שיחקנו לנו בכיף, השעה הייתה שבע בערב. החלטנו
לנסוע על הסקייטבורד לבית הקברות כדי לחקור את מה שראיתי
אתמול. יצאנו מהבית של יוגב לכיוון הבית שלי כדי להביא את
הסקייטבורד שלי ובשבע ועשרה כבר יצאנו לדרך. הגענו לבית הקברות
בשבע וחצי. יוגב אמר: "אתה רואה? אין אף אחד. אתה סתם מדמיין,"
"לא, תאמין לי, אני ראיתי, אני יודע, אני ראיתי," אמרתי. יוגב
לא מאמין ומחליט ללכת. אני נשאר, החלטתי להיות בטוח. לאחר עשר
דקות בערך אני רואה את האיש הזה, בא וחופר, אני שוב נרתע
ומפחד, מחליט ללכת הביתה. נסעתי במהירות האפשרית הביתה, פתאום
אני רואה שיוגב אחריי, אני שואל אותו: "לא יצאת לפני שתי דקות
מפה?" "הלכתי להשתין," הוא משיב. "למה הלכת, לא רצית להוכיח לי
שיש כאן מישהו?" הוא אומר. בהתלהבות אמרתי: "הנה,בוא תראה
ותאמין לי, בוא מהר, בוא." יוגב בא אחריי ולפתע לא היה שם אף
אחד. זה היה כל כך מוזר. האיש היה שם בדיוק לפני שתי דקות!
יכול להיות שהוא הבחין שהיינו שם? "שוב דמיינת," אמר יוגב.
"אבל אני בטוח! ממש בטוח הוא כבר שני ערבים נמצא בבית הקברות
הזה, חופר בור באדמה!" אני אומר בתקווה להצדיק את עצמי. אני לא
יכול להגיד שלא נעלבתי מזה שהוא לא האמין לי. הגענו לכיוון
ההתפצלות לבתים שלנו, השעה הייתה כבר שמונה ורבע בערב. שאלתי
את יוגב אם הוא רוצה לישון אצלי. הוא אמר שילך להביא בגדים
וכבר יבוא. בינתיים המשכתי הביתה. נכנסתי למקלחת שפתאום מישהו
בדלת. זה היה יוגב. אימא פתחה לו. עד שהגעתי הם ישבו בסלון
ודיברו. שמעתי את אמא שואלת שאלות: "אז תגיד לי יוגב, ההורים
שלך מאכילים אותך שמרים? איך זה שאתה כזה גדול וגבוה...?" אני
חייב לציין שיוגב באמת היה גבוה, אולי 1.90 מטר לגיל 16, גבוה
כמעט כמו הפורץ שפרץ לבית הקברות. הוא גם היה רזה נורא. יצאתי
מהחדר לבוש בפיג'מה, מטיח בקריאות לאמי שתפסיק לשגע לו את
השכל. אמרתי לו: "אתה בא לשחק במחשב?" הוא קם ובא לחדר, הוא
כבר הכיר את התרגיל. נכנסנו לחדר ונעלנו. אולי שעה שהיינו באתר
הזה ונהנינו. ככה זה בגילנו. ההורמונים משתוללים. אחרי זה
הלכנו לישון. קמנו בבוקר ליום שישי. אחח, זו תחושה טובה כזאת.
יום שישי זה בשבילי הרגשה טובה, אני אוהב את יום שישי. הלכנו
לביצפר. בהפסקה ראיתי את יוגב יושב עם עמית. התחשק לי לשבת
לבד. יוגב עזב את עמית ובא לידי. הוא שאל אותי: "למה שלא תספר
לעמית את הדמיונות האלה שלך?" אני כל כך רציתי להוכיח ליוגב
שאני לא משקר והלכתי לעמית. אמרתי לו: "תקשיב עמית, אני צריך
שתבוא איתי היום בערב, אחרי הארוחת ערב בחדר אוכל, יש לי משהו
להראות לך." בארוחת ערב ישבתי עם עמית. הסברתי לו את כל מה
שהסברתי ליוגב, אמרתי לו שהוא לא מאמין לי, ושיבוא לראות בעצמו
ויגיד אחרי זה ליוגב. יצאנו מחדר האוכל, שנינו על הסקייטבורד,
השעה כבר שבע וחצי ואנחנו שם, סמוך לבית הקברות. עמית משחק
אותה מפחד, אבל איך שהוא אמר את זה שמתי לב שלא כל כך. הגענו
לשם, ראינו את האיש. עמית שיחק אותה מתפעל. אמרתי לו: "אתה
רואה??? מחר נספר ליוגב!". עמית משך אותי, הוא אמר לי שהוא
סקרן לראות מי האיש הזה. אני לא אשקר - הרגשתי פחד, אבל משהו
משך אותי, אולי הסקרנות, ולא היה אכפת לי מה יקרה. טיפסנו על
השער הסגור, הוא לא היה גבוה במיוחד. התחלתי ללכת, אני מדבר
לעמית, ואני אומר משהו כמו: "מפחיד כאן בלילה, לא?" אני מסתובב
אחורה ועמית לא שם. אני לבד בתוך הבית קברות מכוסה העצים עד
השמים, הכל חושך ויש פה פורץ, אני כל כך מצטער על זה שהסכמתי
ללכת לשם! אני  כבר חושב על המוות, כשלפתע יד סותמת לי את הפה
וישר קושרת לי את העיניים ואני שומע קול מוכר, דומה לשל יוגב,
אומר: "תוביל אותו לפה". המשך יבוא...