אוחזת חזק את המגש, הידיים שלי מזיעות, הצעדים מהירים וזהירים.
כל כך כבד לי המגש, החיים. תקופה נאחס.
מנסה לפלס לי דרך בין ההמון הרוקד על הרחבה. לשמור על שיווי
משקל, להתרכז, רק שלא יישברו רק שלא יישברו. והנה אני כבר
במטבח האחורי, מניחה את המגש בעמדה שלו.
והוא בגופייה מלוכלכת ודגמ"ח שחור שעוד שנייה נופל לו, אוסף את
הכלים מהמגש שלי.
היד שלו נוגעת בשלי, בטעות. הלב דופק מהר.
המגש התרוקן, יוצאת משם במהירות, לא מסתכלת לאחור, לא יודעת
כלום.
אני יוצאת לעוד סיבוב בין המבטים הקרים והרעים שלהם, מה הם
ידרשו הפעם?
בחיים לא ראיתי אנשים כאלה. איזה אנשים? חזירים ממש. אם הם רק
היו יודעים כמה התאמצתי כדי להגיע לעבודה היום.
כאילו שאכפת להם.
אז הבאתי לה מים במקום סודה, זאת סיבה להרוג אותי בצרחות כמו
בהמה?
רציתי לשפוך עליה רוטב שוקולד חם.
זאת בכלל היתה אשמתה של הברמנית הטיפשה. הכל יצא כל כך לא
נכון, ובסך הכל רציתי לקבל טיפ. פעם אחת, טיפ קטן.
והנה, אתה קופץ  לי לראש. כמו קצף של בירה ישר מהחבית.
שתי קולה, דיאט ספרייט ומים.
שתי קולה, דיאט ספרייט ומים.
לא לשכוח, לא לשכוח. אני ממהרת לבר מבקשת הזמנה, חייבת להספיק
להביא להם ת'שתייה בזמן.
משיגה ת'הזמנה, מביאה לשולחן. הכל בסדר, לנשום לנשום.
ושוב אני צריכה להתרוצץ סביב השולחנות ולאסוף את הכלים
המשומשים שלהם, מה הם נועצים בי מבטים כל הזמן?
צלחת, ועוד צלחת, מזלג קטן, מפית, ספל קפה, שני גביעי יין, 3
כוסות, עוד 2 צלחות. זה הכל עניין של שיווי משקל ואיזון.
אסור לשים יותר מדי דברים כבדים בצד אחד, אחרת הוא רועד לי,
אני כבר שוברת כוסות ידועה פה.
מזלי שהבוסים נחמדים.

מגיעה עם המגש לחלק האחורי, הוא והפוזה שלו מסתכלים עליי.
אני נעצרת כמה מטרים לפני העמדה שלו ומרוקנת את הכלים כדי שלא
אצטרך לעשות את זה קרוב אליו, הוא רואה אותי,
זורק לי הערה "מותק, גם פה יש פח את יודעת." אני מחייכת ועונה
לו משהו טיפשי.
אין לי ממש אומץ לדבר איתו, כל הזמן משפילה מבט. הוא גדול ממני
בשנה, מניאק כזה.
לפחות ככה סיפרו לי עליו. אבל יש לי חבר, יש לי חבר. למה אני
מתעניינת בו בכלל?
אני בחיים לא אהיה עם בנאדם שבגד במישהי. זה מפחיד אותי. וגם
אין לי סיכוי אז זה לא משנה, לא משנה בכלל.

הגעתי לעבודה הזאת דרך אח של חברה שלי. אח שלה היה קורא לי מתי
שהיו מודיעים לו שצריך עובדים, עכשיו הוא כבר לא עובד פה,
מחליף אותו הבחור הזה, בן. קוראים לו בן.
דיברתי איתו המון פעמיים בטלפון, ואפילו שראיתי אותו לפעמיים
בביצפר, הוא אף פעם לא אמר לי שלום. ככה הוא.
אבל יום אחד ראיתי אותו ופשוט ניגשתי אליו והתחלתי לדבר איתו,
ככה סתם. שאלתי אם יש עבודה, והזכרתי לו שהוא חייב לי 100 שקל
משכורת. זאת הייתה הפעם הראשונה שדיברנו לא דרך מכשיר כלשהו.
ומאז הוא מתקשר אלי ומסדר לי עבודה.
והוא כל כך יפה. כל הבחורות פה משתגעות אחריו. לא שיש כל כך
הרבה בחורות פה, הרוב בנים, אבל המעט שיש משוגעות אחריו.
כולו פוזה. פוזה אחת גדולה.

ושוב אני נכנסת  עם מגש עמוס בכלים, ברגע של חוסר מחשבה אני
מסתכלת עליו, מאבדת את הריכוז, המגש רועד לי.
מפילה 2 כוסות יין שמתנפצות לרסיסים על הרצפה ביחד עם החלומות
שלי.
והוא מחייך אליי ומעיר לי, בצחוק כמובן. "יופי, שברת 2 כוסות"
צועק בכוונה, כדי להביך אותי.
מה יש לו לבחור הזה, למה הוא שמח כל הזמן? איך הוא מרשה
לעצמו?
הבוס לא עשה ביג דיל, הוא יודע שאנחנו לא מלצרים מקצוענים, פה
ושם קורה שנשברת כוס או שתיים, אבל בכל זאת הרגשתי לא נעים.
מה את מסתכלת עליו? ילדה קטנה. כל הבחורים שם, חוץ ממנו
מתחילים איתך, ודווקא הוא לא.
אני בכלל לא רוצה שהוא יתחיל איתי. הרי יש לי חבר. רק חבל שהוא
רחוק כל כך.
והוא בכלל לא בטוח שהוא אוהב אותי, אז מה אני אמורה לעשות...
לא בטוחה בכלל מה אני רוצה, אני רק יודעת שבחורים זה כאב לב,
כך למדתי.

אני מיישרת את הסינר, מסדרת ת'שיער. נושמת עמוק. תשתקי ותהיי
יפה. לוקחת ת'מגש ויוצאת לעוד סיבוב, אולי הפעם אני כבר לא
אפיל את הכוסות.