אם קירות הלב יכלו לדבר במקומי,
להקיא הכל החוצה
אולי זה לא היה כואב כל כך
אם הראש היה מסכים לשכוח את התמונות
שחרטו בנשמתי,
אולי זה לא היה קשה כל כך
למצוא שלווה, לנוח
מהחיים שמרים כמו הרעל
שטפטפת ולא הפסקת
גם כשכבר לא יכולתי להביט בעיניך
ונוכחותך הייתה מלבה את האש
שהדלקת.

אתה לא חייב לאהוב אותי
ולא לקבל אותי
אבל אל תפגע בי
לא ניסיתי להרע, רק לחיות
כמו ילדה רגילה
שלא צריכה לבכות בלילה
כל לילה, ולהבין בסוף, שבחיים
לא באמת קיימת אהבה רק אשליה
שיכולה להפוך ברגע, לשנאה